ומצד שלישי

בעקבות הלפיד שהועבר אלי על ידי אורי  

א. אלכסנדה לצידה של מאדאם באטרפליי

כבר בילדותי ידעתי כי האהבה גובה מחיר יקר ואם היא ממש ממש רצינית היא אמורה להסתיים במוות. כי הוריי נהגו לצרף אותי אליהם כשהלכו לצפות באופרה. שם למדתי כי אופרטה בלי אהבהבים לא תיתכן,  ובלי אהבה ומוות לא תיתכן אופרה. עד כדי כך, שכאשר הלב רוטט מאהבה או ממוסיקה, ראוי שיהיה עטוף בפרווה ולא רק בגלל גינוני המקום.

בדרך כלל הייתי הילדה היחידה באולם, שאת מירב הנאתה שאבה יותר משירת המקהלות מאשר מהאריות השונות. הנאה שהיתה מהולה לעיתים בדמעות הזדהות עם המקוננים על נהרות בבל או עם מאדם באטרפליי הממתינה, ולא בגלל המילים שממילא לא הבנתי, אלא כי כשקיים קושי לומר במילים, תמיד קל יותר לבכות במקהלה

בסמוך לבית האופרה הישן, שבגלגולו הקודם שימש את כנסת ישראל הראשונה, היה בית קפה-גלידריה שבעליו היה נשוי לאחת מזמרות האופרה הנחשבות באותה תקופה (אין סיכוי שאזכר בשמות הדמויות, בעלי העניין או המקומות. זה באג מובנה אצלי במוח). הבילויים בבית הקפה (אז נהוג היה להעביר את ה"פייב או'קלוק" בליווי תזמורת וריקודים בבתי הקפה שבטיילת התל אביבית)  או באופרה יצרו חברות בין משפחת האופרה הזו והוריי אם בשל העניין המוסיקלי המשותף  אך בעיקר בשל איזה היבט עסקי שהחל להרקם, אשר מאוחר יותר נפרם כנראה בשל חוסר התלהבות מעשית מצד הוריי.

בין לבין החליטה הנהלת האופרה הישראלית על העלאת האופרה "אלכסנדרה" כשבתפקיד הראשי שימשה מכרתנו מבית הקפה.

איני זוכרת הרבה מליברית האופרה או מהמוסיקה שמחברה מנחם אבידום זכה בגינה בפרס ישראל, כנראה שהתרגשות הבכורה ערפלה את זיכרוני, התרגשות על סוף-סוף-אופרה-ישראלית-לאחר-אלפיים- שנות העוסקת בהיסטוריה מקומית על האישה אלכסנדרה החשמונאית, כאשר השירה העברית גוברת על האיטלקית כאילו מדובר בנצחון במשחק כדורגל, וחדרו הדברים בעורקי הגוף עד שבאותם רגעים צימחתי שורשים מבעד לרצפת האולם עמוק לתוך האדמה. 

ב. מרי אנטואנט לצד דנטה

אילו אבי היה חי כיום יתכן והיה מנחה תוכנית מציאות ולופטגעשפן באמצע הדרך, אבל אז לא ידענו טלויזיה ועל הדרך בה תוכניות הבישול תכבושנה את שעות אחר הצהריים של ימי שישי בכל ערוצי הטלויזיה הישראלית במקביל לשידור תוכניות המציאות בדרך או בעלית הגג.  אז הסתפקנו באמנות תלוייה על הקירות כי הדרך עוד לא נכבשה ולאיחסון תיבות פנדורה שימשה הנפש.

  באחד הימים שב אבי מעיסוקיו כשהוא מביא עימו שתי תמונות גדולות (הביא? הוא נזקק למלווים שיסייעו לו לשנע את התמונות במעלה המדרגות אל הבית והתקנים מיוחדים על מנת לתלות אותן)  ואיתן קופסת קרטון. את כל הכבודה הזו רכש במחיר מציאה לדבריו מיורשים אשר בקשו להפטר מתכולת בית זקניהם הנפטרים.

היו אלה תמונות שמן גדולות שצויירו בסוף המאה ה-18 מסגרתם הרחבה עשויה מתבליטי גבס מיוחדים הצבועים בצבע זהב כהה. האחת כונתה מרי אנטואנט ערב המהפכה והשניה דנטה מורה את תלמידותיו.

(תמונות יבואו)

לא ברור לי אם זה היה שמם המקורי או שמא זהו כינוי שדבק בהן, אבל מאז דומים היו עלי קירות הבית עליהם תלויות התמונות לקרעי קירות שנתלשו מתוך טירה או מוזיאון והובאו לביתנו.

וקופסת הקרטון? זו  הוענקה לי. היא הכילה בתוכה אוסף של גלויות ישנות בהם קריקטורות, תמונות/ציורים/ציורים מארץ ישראל של טרום הקמת המדינה,  תמונות/צילומים ממלחמת העולם הראשונה, תמונות ישנות מארצות שונות, פינות חמד שרובן כבר השתנו עם השנים.

הגלויות והתמונות היו מגדלים שונים. אלו של ונציה גודלן היה כמחצית גלויה רגילה החתוכה לאורכה.

בין האהובות עלי במיוחד הינן גלויה עשויה מעץ אשר פס מתכת עדין המוטבע בתוכה מהווה את התמונה, וזו המפענחת את משמעות מערכת היחסים דרך הזווית שבה הודבק הבול על המכתב/גלוייה. שפת האוהבים. התיקשורת הפכה לאומנות.

ג. מפצח האגוזים לצד פיאצה ונציה

המפגש המוקדם שלי עם פיסול היה באמצעות דברי הנוי שעם הזמן הלכו והתרבו בביתנו. ביניהם  היה מפצח אגוזים מעץ אשר ראשו עשוי בדמותו של צ'יקובסקי. פיצוח אגוז היה גורם לקומפוזיטור לפעור את פיו. ולא הייתי מזכירה זאת אלמלא חלפה לעיתים בראשי המחשבה כי כשהוא פוער את פיו הוא זועק את אמי. כי יתכן שבתנאים אחרים, אלמלא השואה, היתה אמי הופכת לפסנתרנית, שכן אצבעותיה הארוכות הטיבו לנגן וניגוניה היו כל המילים שלא נאמרו.

איסוף פסלוני הפורצלן והעץ לצד ספרים ותמונות שעסקו באמנים השונים היו עניין שבשיגרה. גם מגלי עולם היו בין פוקדי ספרות הבית, אבל אני מעולם לא הרבתי בנסיעות. מסיבות שונות נסיעותיי לחו"ל תמיד נדחו.

הנסיעה הראשונה היתה לרומא. לאחר שפרקנו את המזוודות בבית המלון עלינו על מונית ובקשנו מהנהג שיקח אותנו אל מרכז העיר. לאחר נסיעה לא ארוכה מצאנו עצמנו כדברי הנהג בפיאצה ונציה תחנה ראשונה שכדאי להתחיל בה.

הרמתי את מבטי ומצאתי את עצמי בתוך דקה אחת נמסה בדמעות של התפעמות מול היופי של יצירת השיש  Il Vittoriano  שנתגלתה לעיניי.  

כאשר בנוסף ניתן למצוא בכל רחבה תעתיק של פסלי מיכלאנג'לו, מה הפלא שאלוהי הרומאים נתגלגלו אצלם לתוך פסלי אבן?   

במשחק  הנגדי מול  "אל תעשה לך פסל ומסכה" אלה האיטלקים שנצחו.  גם שער טיטוס העיד על כך.