יש סיטואציות קטסטרולפיות שגורמות לבהירות,מתפוצצות בשברירי רגע:את מכניסה את היד לחלון,והכול מתמלא דם
ושברי זכוכית מרוחים באדום.את נופלת מהחלון שוברת כמה עצמות,חוטפת כמה שריטות בעור.טפרים,גבס,תחבושת
וחומרי חיטוי כבר יעשו את שלהם לפציעות.אבל דיכאון זה לא אסון פתאומי.הוא יותר כמו סרטן:בהתחלה החומר הממאיר אפילו
לא מורגש בעין בלתי מזוינת.ואז יום אחד זבנג!גוש של שלושה וחצי קילו רובץ לך במוח או בצוואר או בכתפיים.ומטרתו של
הדבר הזה,התוצרתהעצמית של גופך,היא בעצם להרוג אותך.גם דיכאון עובד בצורה דומה.באיטיות,במשך שנים על גבי שנים,המידע נצבר בלב ובמוח,התוכנה המבוססת על שלילה מוחלטת הופכת חלק מן המחשב,והחיים הולכים והופכים יותר ויותר
בלתי נסבלים.זה מגיע בלי שמרגישים.הנטייה היא לחשוב שמדובר התופעה נורמלית,משהו שקשור להתבגרות או לגיל שמונה
או שתיים עשרה או חמש עשרה,עש שיום אחד את מבינה את הנוראות של כל חייך,חיים שלא שווה לחיותם,כתם שחור ומפחיד
על רקע הלובן של היקום האנושי.בבוקר אחד את מתעוררת אחוזת פחד מן העובדה שאת עומדת להמשיך לחיות.
במקרה שלי אני לא פוחדת מהחיים,אפילו לא קצת,מכיוון שאני בטוחה לגמרי שאני כבר מתה.עצם ההתפגרותהגוף,זה עיניין
טכני בלבד.הרוח,המהות הרגשית איך שלא נקרא לכל הבלגן הפנימי שאינו קשור לקיום הפיזי,כל אלה כבר היו מחוסלים
מזמן.מתו ונקברו.נשאר רק גוש של כאב,מהסוג הנורא ביותר שיכול להיות,צמוד כמלקחיים לוהטים לעמוד השידרה,ולוחץ על כל
עצבי.
זהו הדבר שבירצוני להבהיר בקשר לדיכאון:אין לא שום קשר לחיים כלל ועיקר.
עצב,צער וכאב מופיעים במשך החיים,וכולם,במקום ובזמן הנכונים,שייכים לתחום הנורמלי-לא-נעימים אבל נורמליים . דיכאון הוא
משהו אחר לחלוטין כיוון שמדובר בהיעדר מוחלט:העדר מוחלט בתחושה,ברגש,בתגובה או בעיניין.
הכאב שחשים כשנימצאים בדיכאון [קליני] חמור הוא הניסיון של הטבע,שאינו אוהב,ריק,למלא את הריקנות הזו.מכל הבחירות
האחרות,החולים בדיכאון עמוק הם מתים מהלכים.
אנשים דיכאון זו מחלה לא דבר פשוט אז דיי צאו מזה יש חיים אתם חיים רק אם הייתם יודעים מה אתם אומרים או חשים...
רק עם הייתם יודעים...
תסתכלו על דברים דרך העיניים שלכם ולא של אחרים ותבינו שזה לא ככה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
BLACK GIRL->QUEEN OF THE FLOWERS