אז החלטתי להעלות לבלוג המון שירים שכתבתי,

מין תוצאה שכזאת כדי להפיג את השיעמום.

מלאכים

מחייכת את החיוך המטומטם והתמים שלי,

זה עם השיניים- המזוייף.

הם, רק מלטפים אותי קלות,

כמו רוח חמימה,

לא בדיוק נוגעים,

ולא בדיוק איתי.

אבל נשארים.

נשארים כדי להרטיב את כתפי.

ממוללים את המילים

בוחרים בקפידה מה יאמרו לי

כדי להמס את ליבי

ולגרום לי להקשיב לכל משפט

להאמין כעיוורת לכל האנשים,

ולעת ערב להירדם בחיקם.

גם הם עצובים.

הם שרים לי באוזניים,

מקלים את הכאב.

בוחרים להם פיסת שמיים,

להרגיע את הלב.

כשלליבם חסר מרגוע.

ולפעמים כשקצת עצוב,

הם זורים דמעות מלוחות על פצעיי,

מלטפים אותי בשקט,

כמו רוח חמימה על ידי.

לא בדיוק נוגעים,

ולא בדיוק איתי.

אבל נשארים.

מי ידע שגם מלאכים בוכים.

5 דק' איתך

(נכתב בהשראת קטע שקראו בבית-הספר)

אם הייתי יכולה לבקש משאלה אחת,

משאלה אחת מכל משאלותי,

הייתי מבקשת 5 דקות איתך.

בדקה הראשונה, אבהיר לך עד כמה אני אוהבת אותך.

בדקה השניה, אחבק אותך חזק

בדקה השלישית, טיפה אכעס אם זה היה מתוך בחירה,

בדקה הרביעית, אפרוץ בבכי

ובדקה החמישית אבקש ממך, אדוני,

שתשיב אותו, שתחזיר אותו אלי.

השדרה הלבנה

אני בשדרה הלבנה,

באמצע יולי

הכל קר וקודר,

והשמש כאילו לועגת לי,

מטיחה על עורפי האשמות חסרות-שחר.

אני בשדרה הלבנה,

חוזרת על אותו משפט:

"זו לא אני, זו לא אני"

אני בשדרה הלבנה,

באמצע יולי

והכל לבן,

לבן מבוהק, מטוהר,

אני בשדרה הלבנה,

מחפשת משהו שחסר לי,

שאבד לי,

לא מזמן.

(מחפשת, מחפשת)

אני בשדרה הלבנה,

באמצע יולי

הולכת, ספק רצה,

ספק בורחת-

בורחת מהמציאות.

אני בשדרה הלבנה,

חוזרת:

"איפה את? איפה אתה?"

אני בשדרה הלבנה,

באמצע יולי

הרוח החמימה ששורקת

מחליפה את קולות האנשים,

את קולי שלי גם.

אני בשדרה הלבנה,

כשמה שמחליף בן-אדם,

זו לבנה.

אני בשדרה הזאת.

אני בשדרה הלבנה,

באמצע יולי.

שדרת האנשים המתים.

אחת שכמוך

את תמימה מכדי לראות,

אכסה את עינייך.

לא מתאים לילדה קטנה כמוך לצפות.

את שברירית מכדי לשמוע,

אסתום את אוזנייך.

קללות הרחוב יגרמו לך לבכות.

את אין-יודעת כדי לגעת,

אחבק אותך חזק כדי שלא תברחי.

מקומותייך האסורים לא מותרים לנגיעה מזרים.

את רגישה מכדי להריח,

אסתום את אפך.

ריחות הטבק לא צריכים להגיע לאפים כמו שלך.

את עדינה מכדי לטעום,

אסתום את פייך.

השתייה הזו היא אינה מיץ ענבים.

את רועדת,

אכסה אותך בשמיכה (לא אבין, שקר לך עוד יותר בתוך הלב)

מי לובש בגדים כאלו ביום חורף גשום?

כה תמימה את,

תמימה,

שברירית,

אין-יודעת,

רגישה,

עדינה,

איך אחת כמוך,

נהיית

זונה?

זמן

היא הלכה,

היא לא תשוב,

אתה יודע.

אתה שרוע על הרצפה,

מבין שהיא לא תחזור

בוכה על שהלכה

ולא תהיה איתך.

ומשום-מה גם בלעדייך.

מחבק אותה שוב ושוב,

בחלומות

ומרוב כל הסבל שלך,

שכחת לחיות,

מריח את הריח שלה,

בדמיון שלך,

בוכה על שהכה אותה,

שהרג אותה,

מישהו,

עם הזעם שלך,

עם הכאב שלך,

עם ההתנקמות שלך,

עם הידיים שלך.

הפחד

שמשתק אותך,

שפוצע אותך,

שמסנוור אותך,

שגורם לך לבכות

(אתה שונא את זה, אתה בוכה ומרגיש שיורד לך האגו, או מה שזה לא יהיה)

כואב לך,

וקול מתקתק ונשי אומר לך:

"היא לא תחזור"

הקול הזה מזכיר לך משהו,

מזכיר לך את האלה,

שהלכת אליהם בשביל

התשוקות שלך

בשביל,

ההנאות שלך,

בשביל,

לשכוח מהכאב

שעוטף אותך,

שמלטף אותך,

שמרגיע אותך,

שהורג אותך.

והפחד

בוכה על המיטה,

שהייתה שלך מזמן

בוכה וכואב,

על שאבד לך הזמן.

אילו היו נותנים לך משאלה אחת,

היית מבקש:

"עוד קצת זמן"

קטע שהוא חצי פרוזה וחצי שירה

רודף אחרייך

כמו נרקומן אחרי הסם,

כמו אחרי עוד חמישיה וחתיכת קרטון,

כדי לשכוח מהכאב (דבר שהיית מצליחה זאת בעצמך)

הבדיחות עם הח'ברה,

לא משתוות לגסות שבעינייך,

לגסות של היד ההודפת אותי ממך (כך שאיני צריך אותם עוד)

צולפת בי האשמות,

כמו לבנים מהקיר,

הפוגעות ופוצעות במקומות הכי קשים (אילו רק יכולת לרפא אותם)

אני אמרתי לך,

את תהרגי אותי הרבה לפני הסיגריות (אז מה הטעם להפסיק?)

את שורפת אותי,

הרבה יותר מהדרינקים בגרון,

את שורפת, משמידה (תעזרי לי... תעזרי לי בבקשה)

אילו היית פה הייתי מפסיק הכל,

הייתי... הייתי נורמלי (בדיוק כמו שאת רוצה)

בשבילך (ורק בשבילך)

אז למה הלכת (ולא לקחת אותי איתך)

את יודעת שאני מפחד (כל-כך מפחד)

בלעדייך (שוב בלעדייך)

לבד (כל-כך לבד)

"רק המוות יפריד בניינו (והוא הפריד)

סתם עוד קלישאה (בעינייך)

והקבר שלך,

זה כל מה שישאר לי ממך (זה הכל)

תקחי אותי אלייך,

אני מבטיח שאני אשתנה (באמת)

בשבילך (אך-ורק בשבילך)

אפסיק עם הסמים

עם הח'ברה,

עם הסיגריות,

ועם הדרינקים

(כי בלעדייך אין בהם עוד טעם)

אהיה נורמלי (תגדירי נורמלי)

אני אשתנה,

אני נשבע (נשבע, נשבע)

אני לא מפחד מהגורל,

אלא אם הוא לא איתך (אל תברחי לי)

לא אכפת לי לעזוב את כל העולם,

כי את הוא כל עולמי (כל-כולו)

קחי אותי אלייך

(או שתחזרי)

לא אני ולא אתה

היי :)

כאן מיכל, ולידי יושבת יעלי החמודה XD

אנחנו מחכות שהשיער שלי יתיבש כדי שהיא תוכל להחליק לי אותו (הו שיער ארור, תתייבש כבר!!!)

האמת שאנחנו כותבות את הפוסט הזה כי נורא משעמם לנו, (יעל: "אז את מודעת שמשעמם אצלי הא??" מחייכת במין חיוך יעלי שכזה)

בחגיגות יום העצמאות אנחנו הולכות ל"רוק עצמאות"!!!!!! (כן בטח :/ אנחנו הולכות לחגיגות בעיר הנחותה שלנו עם המון ערסים צבועי שיער וספריי קצף בידיהם בהיכון. גם ההופעות גרועות: רמי קליינשטיין יופיע וגם שימי תבורי- וואו. מדהים. משגע. דפוק :/  )

האמת שאין לנו ממש מש לכתוב, אז אנחנו נעלה לכם תמונה של גרפיטי שציירו על הבצפר (ויעלי צילמה במצלמת הפלאפון שלה)

אכן כן, אני גרה בגדרה :)

יום עצמאות שמח :)

מיכל ויעלי.

Michal

שלום לכולם :)) כאן מיכל ביחד עם עמיתו'ש ודרו'ש החמודות, בזמן שאנחנו אמורות לחכות לתחילת המצויינות, אנחנו משתגעות ומצ'טעממות.

כדי לקרוא את הפוסט עליכם לדעת את הדבר הבא:

בטקס יום השואה אחת הקריאה קטע, וכל הזמן חזרה על המשפט: "וה_______ (שלט למשל, אדמה, צמחים פרחים) אומרים: זה היה, זה היה"

דריה אוכלת מזון לחתולים ביחד עם חלב (קוקומן פיצפוצים)

עמית סתם צוחקת בטמטום, ומחכה את קולות הצפירה (המוזרים) ששמענו בשעה 10.

בשלב זה דריה הבינה, שאוכל לחתולים יכול לחנוק אותה למוות, היא הולכת לשירותים, ומקיאה את נשמתה, זאת אומרת, את הנספחים (שם שעמית המציאה לקוקומן)

בעוד שעמית מנסה לשים לה א"ח (אוכל-חתולים) היא מפילה את כל הא"ח על הרצפה. אחרי שהיא מטאטאת היא מגלה שלותך הקערה נכנסו 4 קוקומנים יחידים.

מיכל מנסה להרשים את דריה ועמית, כשהיא כותבת את שמה באנגלית בתחילת הפוסט.

רק עכשיו היא הבינה שהיא שכחה לשנות את הכתב מאנגלית לעברית.

הפוסט הכתוב למעלה ירד לטמיון.

*נכתב מחדש*

היום יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התקיים בבית ספרנו טקס שהוכן ע"י תלמידים מי"ב (דריה מוסיפה- שלא נראים בי'ב) שיצאו עם המשלחת (ה-15 מבית הספר שלנו) לפולין.

אחרי הטקס, ילדה נמוכה הכריזה: "הקהל מתבקש לעמוד דום לשירת התקווה"

אנו, לוחשים את שירת התקווה, כאילו זו לוויה (עמית מוסיפה, שבעיקרון זו בהחלט לוויה, ועל זה אומר: אה)

כולם לחשו, ופתאום אני ועמית מסתכלות על דריה ורואות שהיא כמעט שוברת צלע בנסיון לא לצחוק (הארי פוטר ספר שני)

(עמית מנסה להסביר איך אפשר לשבור צלע מצחוק. היא מראה בידה על צידה הימני בצלעות ואומרת: "כאן תיבת הצחוק שלך" ואני תוהה ממתי עמית רואה בובספוג)

בניגוד לשירת התקווה בבית הספר היסודי (אני מתכוונת: שירת טראנס התקווה) אנחנו שרנו בקול שקצת הזכיר לי מקהלה ששמעתי פעם (בבית האבות של סבא רבא שלי)

אחר-כך הלכנו לכיתה, ועמדנו בצפירה.

גילה (המחנכת) הסבירה את התופעה של הילדים המצחקקים, שהם מתביישים לעמוד מול כולם דום.

בשיעור מדעים, בניגוד לכל המורות, סנייפית (המורה למדעים) החליטה שהיא מלמדת כרגיל.

אני ועמית התווכחנו האם את המילה "מלאך" באנגלית כותבים ב-E או A

סנייפית התעצבנה, והעבירה אותי ליד יובל (יובל!!! יובל!!!) שגיא הפריע, והעבירו אותו ליד עמית (בנסיון עלוב לחכות אותי היא אומרת: "שגיא!!! שגיא!!!")

ומצדה השני במקום גל שציחקקה למשמע בדיחה של שגיא, שמו את אורית. עמית נאנחת, ואורית שולפת את אגרופה באיום לכיוונה. עמית משתעלת קלות, ומרחיקה מעליה את אורית מחשש הדבקות במה-שלא-יהיה.

עמית מנסה לעשות ציטוט ואומרת:

"עמית, מנידה את ראשה קלות ואומרת 'לא.. לא..' ודריה משפילה את מבטה כלפי מטה"

אני מוסיפה: "בדרך כלל שמשפילים את הראש, זה כלפי מטה עמית, אי אפשר להשפיל את המבט למעלה" *מרימה את ראשה ונוקעת את צאוורה ועורפה."

(עמית מתנגדת לכתוב את שתי המילים צאוורה ועורפה" כי צאוורה בעצם מסמל גם את העורף,

אני בתגובה, לוחצת עם אצבעותי על עורפה של דריה, ואומרת: "זה עורף!" מניחה את אצבעותיי על צאורה ואומרת: "זה צאוור"

בשגגה (עמית התעקשה לכתוב "שגגה" ולא: "טעות") היא חונקת את דריה למוות (עמית: "זה מה-זה לא יפה לכתוב 'חונקת את דריה למוות' דווקא היום אתן יודעות?" ומסתכלת עלי ועל דריה שמתה שמבט של קדושה מעונה)

אני נזכרת בבדחה מ"הארי פוטר" ומתחילה למלמל אותה, עמית מנידה בראשה, באה לחבק את דריה כאומרת: "אנחנו באותה סירה עכשיו" (דריה לא אמורה להיות מתה?) ונוגחת את ראשה בשפיץ של כיסא העץ הנוקשה, במקום בכתפה של דריה.

(אני מבקשת להוסיף, שאני מקווה שהמכה הזאת תחזיר את מוחה של עמית לקדמותו)

גופתה של עמית מונחת על גופתה של דריה, בתנוחה שהייתה גורמת לתומר להזיל ריר בכמויות מסחריות.

ורק הא"ח (אוכל לחתולים) אומר: "זה היה, זה היה"

עמית מראה לנו שהיא יכול לעשות גאנגלינג עם תפזים, ומרסקת על הרצפה תפוז גדול במיוחד. התפוז ניתז ברעש גדול על רצפת ביתה, ומזיל נוזל כתמתם ודוחה על הרצפה.

דריה כתגובה: "זה היה ככה כשהגענו."

*הטלפון ברגעים אלו מצלצל דקות על גבי דקות, מהמורה למצויינות שלנו,

החלטנו שאנחנו מוותרות על בניית טיסני נייר, תודה.*

דריה כתמיד השתעממה בשיעור, וצבעה את ציפורניה בטוש שחור ומסכן. היא פלחה לך פלח של תפוז, וליכלכה אותו בצבע שחור. עכשיו ציפורניה בצבע מחליא של הכלאה בין כתום לשחור, לזהב. אוהדי בית"ר ירושלים מוזמנים ליצור קשר כדי לקנות את ציפורניה.

נכון, אז אנחנו לא בקיאות בצבעי קצובת הכדורגל, ואנחנו יודעות שהצבעים של בית"ר ירושליים *עמית מסננת: ששיחקו כמו בנות כוסיות* הם בצבע צהוב ושחור. תהרגו אותנו.. אוקי?? (לא באמת, לא מדברים על רצח ביום השואה)

על התפוז, שהתלכלך בצבע שחור, פלטתי: "איככסס..." דריה: "אל תאכלי! אני אוכל את זה!!"

עמית עושה פוזה של כלב פאפי, דריה ניגשת במהירות לחבק אותה ואומרת: "הו.. עמיתי כלבה חמודה שכמותך" אני ממרפקת את דריה ומסננת: "חכי עד שהיא תתחיל לנבוח."

מיכל מסתכלת בעיון על עכברה של עמית (במחשב) ואומרת: "איזה מגניב אם מוצאים את החוט זה נהיה אלחוטי!!!" ולפני שעמית מגיבה, היא מושכת את החוט, כשעל פניה חיוך דבילי של ניצחון. עמית, נאנחת ואומרת: "זה לא יכול להיות אלחוטי."

ורק הא"ח (אוכל לחתולים) ישא עדות: "אני פאקינג לא מאמין שזה היה, אני פאקינג לא מאמין שזה היה."

אני מכניסה פלח תפוז שלם לפיי, עמית עושה משהו דבילי, ומצחיקה אותי,

ואני נחנקת.

אני משתנקת מעל הפח של עמית ויורקת לתוך הפח משהו רירי וכתום שדומה לעיסה שסבא רבא שלי אוכל בבית האבות (סבא- אתה נכנס חזק בפוסט הזה)

אני רצה לשירותים, ושוטפת את פניי המזיעות (שוב סבא, תודה על ההשתתפות)

אני לא מבינה למה עמית ודריה צוחקות.

אחרי כחמש דקות בהן נרגעתי (כן בטח) דריה לוקחת פלח תפוז.

אני, חוטפת את הפלח הארור מידה ואומרת: "אל תאכלי! זה מסוכן!!"

עמית מסננת: "היא מדברת מנסיון"

כאן תם פוסטנו הקט (שכנראה יורחב בעוד כחמש דקות, מפני שכולנו במצב כפית)

אנו מצטערות אם פגענו במישהו ישירות או בעקיפין.

(תומר וינאי יא הומואים שונאת אותכם, ינאי תסתובב, ואז זה יהיה אליך בעקיפין.)

מיכל, והנספחות: עמית ודריה.

אגב.. אני מצטערת שכתבנו המון דברים מצחיקים (לפחות אותנו) ביום השואה, אנחנו לא משתלטות על זה.

(ואנחנו לא משתלטות על עוד הרבה דברים, שבואו נגיד, שלא כדאי שתדעו אותם.)

(אחרי שכתבנו את כל הפוסט, קיבלתי הודעה מישרא שלא מזהים אותי כשם משתמש וסיסמא. קיללתי רבות, הטחתי את ידי  על השולחן (ועל כמה פלחי תפוז מסכנים) עד שנרגעתי ונזכרתי שאם נכנסים לוורד ולחצים "הדבק" זה מדביק את הפוסט שכתבת, ורק צריך להוריד את התגיות.

ונסיים במשפט:

כי סתימות, היא לא מילה גסה,

היא הכינוי של תומר.