-בקצת איחור-
כבכל אירוע ציוני, התכנסנו כל החטיבה באולם הספורט שורץ היונים-המחרבנות שלנו.
את הטקס פתחו ה"ברבנלים" להקה המורכבת מכמה תלמידי כיתה ט' משועממים שלא יודעים לשיר או לנגן.
הבושה כמובן התבטאה כאשר הזמרת והזמר שרו את השיר "ירושלים של זהב" בביצוע מזעזע, כשראשם נטוי שמאלה והם מזכירים לי במקצת את ציפי ליבני.
כן, הקלון הנורא- השיר ירושלים של זהב היה כתוב על דף תחת רגליהם של שי התלמידים גבוהי הקומה.
הם הביטו על השיר ממרומי מטר ה20 שלהם, והפאשלה הרצינית הייתה כאשר הנערה התמימה פיספסה חלק מהשיר כך ששמענו רק את הנגנים מזייפים בגיטרה שלהם.
אכן מראות קשים.
אחר, מנהלת החטיבה נאמה נאום קצר (הו.. תודה לאל) אך אחריה נאם מנהל התיכון.
כאשר פתח במילים: "הייתי רוצה לספר לכם על מה אני מרגיש שאני שומע את השם ירושלים"
ידענו- הנה הגיע הקץ. דריה מצידי השמאלי לחששה "הו שיט" ונאנחנו עמוקות למשמע סיפורו של המנהל.
באמצע הנאום המייגע, אני פולטת ליעל שמימיני "כעבור שעה וחצי" ועושה פני ישנה. יעל החלה לצחוק וגרמה לכך שאני דריה ועמית (שישבה לימינה של יעל) התחלנו לנסות לכבוש את צחוקנו, כפי שמנהלנו האהוב-והטוחן כבש את ירושלים או מה-שלא-יהיה.
לקראת סוף הנאום עמית לוחשת לי מאחורי גבה של יעל (תרתי משמע- בלי שיעל תדע ומאחורי הגב שלה, שחצץ בנינו) "את זוכרת את הציטוט מהערב צרפתית?"
אני מחייכת בהנאה גלויה ומדקלמת אותו: "מנהל התיכון לבוש בסוודר מזעזע עולה על הבמה לנאום על חשיבות השפה הצרפתית. סבתא: "מי זה שם שנואם?" אני: "מנהל התיכון" סבתא: "אה.. חשבתי שזה השרת.." "
ומחייכץ בזדוניות אל עמית המנסה לשמור על קור-רוח ולא לצחוק ליד איזו מורה שישבה לפניה.
אחרי הנאום החביב למדי, כולם התעוררו להחלו למחוא-כפיים. דריה, מוחאת כפיים בהתלהבות, אמרה בקול-קצת-יותר-מידי-רם "תודה אלוהים!" וגרמה לרכזת השכבה שלנו להביט אלינו באיום, כאילו היא הייתה כלב בולדוג עצבני ואנחנו משום-מה לקחנו לה את חתיכת הבשר. ואני בכלל לא אוהבת בשר.
באמצע הטקס, לפתע אחיו הגדול של ינאי עולה להקריא קטע. אני קולטת בזווית העין את ינאי מתפקע על הכיסא הכתום שבאולם, מצביע על אחיו בזלזול.
בעת קריאת קטע מסויים, הברבנלים היו תקועים על תו אחד וצורם בגיטרה והשמיעו אותו שוב ושוב.
אני: "זו מוסיקה או שזה סתם הקול שהמיקרופון עושה?"
בסוף הטקס ילד עולה לבמה.
דריה: "הו.. בבקשה שיגיד שהקהל מוזמן לעמוד לשירת התקווה.."
הילד: "הקהל מתבקש לעמוד דום לשירת התקווה"
דריה: "הללויה!"
אך נפתע נזכרה בשירת התקווה בטקס יום השואה.
אני מצטטת מהפוסט הזה: (מומלץ לקריאה)
" אחרי הטקס, ילדה נמוכה הכריזה: "הקהל מתבקש לעמוד דום לשירת התקווה"
אנו, לוחשים את שירת התקווה, כאילו זו לוויה (עמית מוסיפה, שבעיקרון זו בהחלט לוויה, ועל זה אומר: אה)
כולם לחשו, ופתאום אני ועמית מסתכלות על דריה ורואות שהיא כמעט שוברת צלע בנסיון לא לצחוק.
בניגוד לשירת התקווה בבית הספר היסודי (אני מתכוונת: שירת טראנס התקווה) אנחנו שרנו בקול שקצת הזכיר לי מקהלה ששמעתי פעם (בבית האבות של סבא רבא שלי) "
אף אחד לא שר אצלנו את התקווה- רק ממש בשקט.
זה אף-פעם לא קרה לי שצחקתי בשירת התקווה, אבל דריה פשוט גרמה לי לצחוק ולאמר לה לפחות אלף פעמים: "די להצחיק אותי!"
לסיכום היה מאוד מצחיק, כן, זה מה שקורה שאת יושבת בטקס ביחד עם דריה עמית ויעל.
שמתם לב ששיניתי את הכינוי?
ממיכלו'ש
להזאתי שכותבת.
מה דעתכם?
כן, אני מנסה לתפוס את מיטל שעות בטלפון,
אבל עדיין אין לי ת'תמונות מההופעה של סינרגיה!
ולנושא אחר (וואו איזו חפירה)
אולי שנה הבאה בינואר אני אלך לבחינות של תלמה ילין (שאני חשבתי שקוראים לה טל מילין)
במגמת תאטרון, רק הבעיה היא הנסיעה לשם (כל יום מגדרה לגבעתיים זה לא צחוק)
אני צריכה לדבר ברצינות על זה עם אמא ואבא.
יום נעים,
מיכל.
(נו.. הזאתי שכותבת)
נ.ב-
הם הגיעו לגמר,
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=360329
אוי הם כ"כ מוכשרים.
בהצלחה שי וקרול!
עריכה: 21:07
הו כן, כמה מתאים לי את הקטע הכי מצחיק לשכוח :/
אז אני יושבת על כיסאה של עמית (התנחלתי ובאתי מוקדם)
ומספרת לכם מה קרה:
המנהלת אמרה לכיתות ח' ללכת, ואחריהם כיתות ז'.
חלק מהשיכבה שלי (ז') נעמדו והתחילו ללכת.
המנהלת צעקה: "כיתות ז'ין לשבת!"
אני לדריה: "הו.. אילו הייתה אומרת "זין לשבת" זה היה יכול להיות אחד הדברים הכי מצחיקים השנה.
אילו רק היא הייתה אומרת את זה, היינו כ"כ יורדים על רועי.ט..." (הבן שלה)
ערב טוב,
עוד מעט דריה ויעל יבואו גם ונראה סרט או שסתם נעשה צחוקים (מחר הציטוטים.)
מיכל.