חבורת צרעות, שראו הרבה בחיים
יצאו לעולם לחפש שינויים.
ביער מרוחק, על עץ גדול וזקן
החליטו הצרעות לבנות להן קן
אך על אותו העץ בדיוק, מעבר לפינה
גילו הן בכעס כוורת קטנה...
ובכוורת ראו הצרעות
מלכה וקבוצה של דבורים חרוצות.
איזו חוצפה! איך הן יכולות?!
דווקא כאן כוורת לבנות?!
זהו חוסר התחשבות מוחלט מצד הדבורים!
לא יכלו למצוא לעצמם עצים אחרים?!
הדבורים, שהבחינו בחבורה
בבניית הקן הציעו עזרה
ואחר-כך לבית השכנים החדש
סיפקו ברצון עוד ועוד דבש.
אך הצרעות הפגועות לא יכלו לשכוח את הזעם
ואת שכנותיהן הדבורים תקפו מידי פעם
אבל בין מתחי העוקצים החוזרים
יחסי השכנות היו נ-ה-ד-ר-י-ם!
וכך המציאות כנראה גם הייתה נשארת
אך יום אחד המלכה החליטה ש"אפשר גם אחרת".
היא זימנה מועצה שקבעה בבירור -
"כדי להגן על שלום הציבור
אין מנוס מלתקוף את השכן הארור!
להמשיך ולשתוק במצב זה - אסור!"
במהרה הופסקה הזרמת הדבש לצרעות
כי אותו הן נהגו, זה לא סוד,
בתמורה לעוקצים מורעלים למכור
לנחשים שגרים תחת הסלע השחור.
ומייד זעקו דבּוּרים: "עם נתעב!
בגללכם יגוועו הצרעות ברעב!!!"
גם הפרפרים באימה צעקו...
אך התקיפות על הכוורת לא נפסקו!
אז תקפו טובות הדבורים במפתיע
כדי את אחיותיהן הפגועות להושיע
הן התקדמו לעבר הקן עוד ועוד
ובחוזקה חבטו בצרעות.
והיער נדהם! והיער נזעם!
"להכות בצרעות?! זה כבר מוגזם!
לאחר שנאלצו המסכנות כך לרעוב
עכשיו גם תוקפים אותן בלי לחשוב?!"
ונשמעו זעקות החרקים מכל עבר:
"איך אתם יכולים?!" "זה לא בסדר!"
כל דבור, כל פרפר ביער נפעם -
"בצרעות ממש מבצעים רצח עם!"
בינתיים התכנסה ועדת היער הגדול
שבראשה עומד היו"ר - החרגול:
"למשמע זעקותיהן של הצרעות המסכנות
אין לוועדה ברירה, אלא בכעס לגנות!"
רק אדומי החזה לא הסכימו עם כולם
וטענו שלדבורים מותר להגן על עצמן...
והצרעות המסכנות? הן בינתיים, בלי מנוח,
ממשיכות אל הכוורת עוקצים מורעלים לשלוח.
וכן המלחמה ביער ממשיכה
ואין יודעים במה תסתיים המערכה.