צועדת מחדש

אני מניחה שהחיים מובילים אותי, וכחסרת שליטה, אני מובלת ומתמסרת.

אני כבר בת 27, והבלוג הזה שפתחתי בגיל 14, מתוך זעקה לתשומת לב, עוד קיים.

אני חושבת שזאת עובדה מרתקת בפני עצמה.

עוד רגע אסיים את התואר הראשון שלי, ובעוד שנה אסיים כבר את השני.

החיים ממשיכים, ואני תוהה לעצמי מה יהיה מקומי ואם אצליח לשמר את מקומי.

אני כל יום מחש מבינה עד כמה החברה בא אנחנו חיות פטריאכלית ומדכאת נשים.

אני אסביר גם למה. למשל, כשגבר, מנהל עמית, כועס על פעילות כלשהי שעשיתי או לא בעבודה, הוא מביע את אי שביעות רצונו במסכת השפלות וקללות שלא פוסחת מחמאות כגון: "את אפס מאופסת ולא ייא ממך דבר." כלומר, שימוש בדבר שלי אישית ידוע כחשוב שזה פיתוח קריירה. אחר משתמש בגופי על מנת להשפיל אותי, כשהוא מציין כי עליי לעשות ספורט בדחיפות מאחר ושמנתי. האחר שואל אותי כמה ג'חנונים אכלתי, ולשנייה אומר שעליי לרדת מהר במשקל, ולאן הגעתי ומה קרה לי. אם הייתי גבר עדיין היו מרגישים בנוח לדבר? או צורך כלשהו בכלל? אני בספק. וזה מצחיק, האמת, האומנם העלתי בשנה כחמש קילו, דווה ערך למידת מכנסיים, אבל עדיין אני לא מוגדרת כשמנה בשום מדד, אולי במדד אלוהי הרזון. אבל אלוהי הרזון ואני לעולם לא נתאם ציפיות.

אני חושבת שזה מצחיק, כי זה מגיע גם מההורים שלנו. ישבתי למשל בסניף רולדין חדש שנפתח אצלנו, ופתאום מישהי זיהתה אותי, ותהתה האם למדתי עם הבת שלה. קטע מצחיק, אני והבת שלה מעולם לא היינו חברות. אני חושבת שאפילו משפט לא החלפנו, ואין לי מושג כיצד יכלה לזהותי. בכל מקרה היא ישבה עם בעלה והם הגניבו לעצמם בורקסים וקוראסונים עתירי שומן וסוכר ומלמלו משהו על דיאטה. כשהיא זיהתה אותי, היא אמרה לי מי הבת שלה, שזה קצת הביך אותי, אבל עניתי לה ולבעלה שהבת שלה היא דוגמנית. וואל, ללא ספק היו לה נתונים של דוגמנית, אבל כאמור מה לי ולה? האבא גלגל עיניים, ודיבר משהו על כך שהיא העלתה במשקל וכבר לא כל כך יפה. קצת רחמתי עליה, שזה אבא שלה.

אבא שלי דיבר איתי פעם אחת על המשקל. זה היה כשירדתי הרבה מבלי לשים לב והוא דאג לי. 

זה כנראה אחד הקשיים העיקריים שלי בעולם הזה. אני חושבת שהיחיד שבאמת קיבל אותי כמות שאני בלי שאלות ולחצים היה אבא. מלא דאגה, כמובן, בהכל. באל תעבדי קשה מידי, אל תרזי יותר מידי וספרי לי מי זה הבחור הזה.

אני מניחה שנוצר אצלי חלל של ריק עם מותו של אבא. קשה לי להסביר רצון כנה למות בעצמי כדי לראות אותו. קשה להסביר את הרגשת החוסר יציבות והביטחון כשהוא כבר לא כאן. מעניין עם עוד אנשים מרגישים כמוני, כאלה שאין להם הורה אחד.

אני מניחה שיש פה אחד שתוהה לעצמו מה קורה איתי ועם בנזוגי. האמת שהכל טוב. אנחנו מחכים לסיים את הלימודים של שנינו על מנת להתחיל בחיים זוגיים, חתונה ו2 ילדים. הוא רוצה 3, אבל אני לגמרי אקשור חצוצרות אחרי ה2.