אז.... שלומות!!
כןכן.. אני סוףףףסוףף בארה"ב!! אנחנו כאן כבר שבוע, ומאחר ואבא שלי הביא את המחשב נייד שלו, החלטתי שכדאי שאני אתחיל לעדכן את הבלוג על כל מה שאני עושה פה כבר עכשיו במקום לחכות לפוסט ארוךך ארוךך ארוווך בסוף הטויל כשאני אחזור עוד כ-3 שבועות...
אז.. הנה הם שלושת הימים הראשונים שעברו עליי כאן ^^ לצערי לא היה לי זמן לכתוב על המחשב עוד ימים, אבל כבר יש לי את הכל כתוב במחברת בתקווה שאני אספיק בימים הקרובים להעלות אותם..
תמונות גם יועלו בהמשך..
בכל מקרה...
למי שמעוניין לדעת איך עברה עלי תחילת הטיול:
אז... ביום חמישי (כשהגענו) ילנה באה לאסוף אותנו משדה התעופה (אחרי הטיסה הכי ארוכה ובלתי נגמרת שהיתה אי פעם) ונסענו אליהם הביתה. התמקמנו, ואני ונעם הלכנו לשחק בwii. משחק מאגניב כזה... אמרתי כבר פעם? ^^"
באיזשו שלב דייויד וסנדרין הגיעו עם התאומים (שישר קפצו עלי ועל נעם עם חיבוקים ומכות רצח ><).
אחרי כמה שעות בwii, יחזקאל סוף סוף הגיע והתחלנו לאכול. אחרי האוכל הייתי כל כך עייפה שנרדמתי על השולחן XD. כמובן, התוכניות לנסוע למנהטן בערב התבטלו, וגררו אותי למקלחת ולישון... ><
ביום שישי בבוקר אבא שלי הלך לקנות פלאפון, ועד שהוא חזר אני ונעם, כמובן, שיחקנו בwii. כשהוא הגיע דייויד הסיע אותנו לתחנת הרכבת וכחצי שעה אחרי זה כבר היינו במנהטן. ברגע שיצאנו מהתחנה לא יכולתי שלא להרגיש בבית. אני אוהבת את מנהטן!!! אמרתי את זה פעם? בכל מקרה, לפי התכנון, היינו אמורים להיפגש עם צליל, שירה ואבא שלהן, לכן יצאנו לכיוון המלון בו הם שהו, דבר שלקח לנו כ45 דקות >< והסיבה? עשרות אלפי עצירות מצד אמא שלי כדי לצלם עשרות אלפי תמונות. בסופו של דבר הגענו למלון (שהיה מאוד יפה, וממש לא הבנו למה הוא קיבל רק 3 וחצי כוכבים), ואז יצאנו לדרכינו לכיוון איפה שלא יהיה במנהטן. אחרי הליכה של כ-20 דקות ראינו סניף של סטארבקס, וכמובן שעצרנו כדי לקנות את הפראפוצ'ינו שלו חיכינו כל החודשים האלה..!! בעודנו הולכים (ושותים) להנאתנו ברחבי מנהטן, פתאום ראינו בעבר השני של הכביש חנות שמעליה השלט "The original soup Man" שלמי שלא יודע, ידוע גם כחנות המרק של..... ה"Soup Nazi" מסיינפלד! אז שלא ניכנס? אחרי שטעמנו 2 מהמרקים וקנינו חולצה שכתוב עליה "no soup for you!", המשכנו בדרכנו. אחרי מטרים בודדים הגענו לספריה הציבורית של ניו יורק. אכן, אחת הספריות היותר גדולות שיצא לי לראות בחיי... הוהוהו! ^^ אז.. הסתובבנו קצת.. ראינו את הצהרת העצמאות המקורית... בדקנו את המחשבים שם (שאגב, בחלקם אפילו ניתן לכתוב בעברית!! XD) ויצאנו עם מספר ספרים מחנות המזכרות (אמא)...
בעקבות שיחת טלפון קצרה (בערך) הוחלט שנלך לאכול משהו קטן ומהיר כי לא הרבה אחרי זה תחכה לנו לא אחרת מאשר לימוזינה לבנה בצומת של האמפייר סטייט! אז מיהרנו אל עבר סניף קרוב של subway לסנדוויץ' מהיר (מאוד) ושמנו פעמינו אל עבר בניין האמפייר סטייט לחכות ללימוזינה שלנו. אז אחרי שהנהג דפק לנו איחור אופנתי של כ- 20 דקות, נכנסנו ללימוזינה והתחלנו לנסוע ברחבי מנהטן. כמובן, שאחרי כמה דקות כל הקטע של תראו-מה-יש-בחוץ הפסיק לעניין אותנו והתחלנו לנצל את העובדה שאנחנו ב-פאקינג-לימוזינה! אז, פתחנו את החלונות, הכנסנו דיסק (שבמזל הבאתי XD) למערכת והתחלנו לצרוח כמו משוגעות!
בין חיפוש אחרי הפיל שלנו ("הוא גדול, ואפור, ועם אף ארוך כזה") לחלוקת חתימות ("אני מפורסמת" "באמת? אז תני לי חתימה!") להצעת נישואים ("יש לך מכונית יפה... תרצה להתחתן איתי? D:" "אוקיי XD"), הנהג שלנו כנראה חטף כאב ראש אבל עדיין לא התלונן. אחרי שעתיים נאלצנו להיפרד מהלימוזינה שלנו לשלום, וכך גם משירה וצליל.
אחרי הליכה קצרה (מאוד) לרכבת ונסיעה של כחצי שעה היינו חזרה בתחנת הרכבת של grate neck. כשמצאנו את יחזקאל החלטנו למלא כרטיס לוטו, אבל בסופו של דבר עדיין לא קיבלנו את ה12 מיליון שלנו ><;
כשהגענו לבית שלהם כולם כבר חיכו לנו לארוחת שישי, ואחרי אוכל (טעיםםםם =P) הלכנו שוב לשחק בwii (כמובן). אחרי כמה שעות, כמה ניצחונות וה-ר-ב-ה כאבי רגליים בקושי יכולנו כבר ללכת עד למיטה.
ביום שבת בבוקר אבא הלך להביא את הרכב המושכר כדי לנסוע לבוסטון. כמובן שעד שהוא הגיע אני ונעם שיחקנו בwii. כשהוא הגיע התארגנו מהר ויצאנו לדרך. אחרי עצירה קצרה ב"דאנקן דונאט", הגענו למסקנה שאין לנו סיכוי להגיע לבוסטון בדרך שתכננו, לכן חיכינו ליחזקאל וילנה שיראו לנו את הדרך שבה הם נוסעים. הנסיעה הייתה ארוכה...ארוכה...ארוכה... (עם עצירה בדרך במקדונלדס ^^") הגענו לבית של אפריים. באיזשהו שלב הלכנו לחפש מלון ואחרי התארגנות קצרה (או שלא) יצאנו עם אפריים ומשפחתו ויחזקאל וילנה, למסעדה בבוסטון. כמובן, שאסור בתכלית האיסור לסמוך על יחזקאל לבחור מסעדה או אפילו רק לאשר אותה, כי בסוף מצאנו את עצמנו במסעדת דגים ומאכלי ים בלי שום דבר שאנחנו יכולים לאכול. בסופו של דבר הביאו לנו תפריט ילדים XD והזמנתי פסטה. אבל כמובן, יחזקאל לא יכול להחזיק 20 דקות מסכנות בלי להגעיל אותי עם הלובסטר שהוא הזמין (סביר להניח רק בשביל הסיבה הזאת), ואחרי שתי דקות איבדתי את התיאבון שלי ועמדתי להקיא. כשיצאנו מהמסעדה אני ונעם היינו כל כך עייפות שנרדמנו בדרך ועד שהגענו למלון כבר ישנו חזק.
המשך.. בקרוב ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
