וואלה זאת אחת התקופות הכי מגעילות ושחורות שהיו לי בחיים... אף פעם לא חשבתי שאני אגיע לכזה מצב..
הכל מרגיש לי כל כך ריק וכל כך חסר תועלת...
מאז שהשתחררתי אני בקושי בקשר עם אנשים, החברות הכי טובות אחת עובדת רוב הזמן והשניה התחילה לימודים אז כבר אין לאפחד זמן אליי יותר מדי...
אני צריכה ללמוד ולהשקיע בפסיכומטרי אז יוצא שאני כל הזמן מסתגרת בבית בחדר בין 4 קירות ולומדת ונשבר כבר הזין...
כמויות של קפה כל יום כדי לא להתעפץ, כדורים בגלל כאב ראש מטורף, שינה לא מי יודע מה כי אני צריכה ללמוד.. באמת שאני מחכה שיולי יגיע ואני אסיים עם הפסיכומטרי ואתחיל לעשות מועדפת בצוות בידור באילת... אני מחכה ליום שכל החרא הזה ייגמר.
הצטבר בי מרמור מכל הלימודים והמחסור הזה בחיי חברה ובחיים לא הייתי במצב כזה פשוט נהייתי בנאדם עצוב שרוב הזמן בבית, אני גם לא ממש יוצאת לעבוד כי אני רוצה ללמוד וכשאני בבית אני מתפתה להיות באינסטגרם בווצאפ בפייסבוק ובעוד שטויות שיוצא שחצי מהיום בכלל לא למדתי, לא עבדתי אז גם לא היתה תועלת כספית מהעניין ואז סתם נשרף לי היום וגם סיימתי אותו בבאסה במרמור.
אני מרגישה שנהייתי מועקה לחברות שלי ושכל דבר שאני באה לספר להן ישר קוטלות אותי וכבר אין לי כח לטרוח להתחיל ולספר כי מרגיש לי שאני סתם אוכלת להם תמוח וזה לא באמת מעניין אף אחד הבעיות שלי העצבות שלי המרמור שלי והדברים שקוראים לי בכללי בחיים אפילו הטובים... כן יש כמה דברים טובים לפעמים.
באמת שהדבר שהכי הייתי רוצה זה כמה ימים חופש מכל הברדק הזה של הפסיכומטרי לשכב לישון או אפילו להיות בים לנקות את הראש לא לעשות הרבה.. פשוט לשכוח מהכל לנקות את הראש ולנוח... שיגיע כבר יולי ואני אסיים עם זה למה זה כל כך רחוק?...
ומה שהכי מפחיד אותי... שכל העבודה הזאת שלי על הפסיכומטרי לא תשתלם ואני סתם אוציא ציון חרא ואתאכזב מעצמי מה שסביר להניח שיקרה כי חכמה זה לא נראה לי הצד הכי חזק שלי אז חרישה זה הפתרון היחידי לכל העניין....
הייתי רוצה למצוא איזה מישהו חמוד שכשבאסה לי יהיה לי למי לפנות על מי להשען רק חבל שכל מי שבאמת מעניין אותי לא ממש פוזל לכיוון וכל מי שממש לא בא לי נדבק אליי כמו קרציה לא מרפה לא מבין רמזים.
באמת שלפעמים אני מתחרטת על זה שזה נגמר וזרקתי לפח את הדבר הכי מושלם שהיה לי בחיים... אני לא מבינה למה הטוב מדי משעמם כל כך?.. אפילו שנפרדנו אני עדיין חושבת שאתה הדבר הכי טוב ואמיתי שהיה לי אי פעם בחיים..
לא האמנתי שאני אגיד את זה... אבל אני מתגעגעת לימים של הצבא שהצרה הכי גדולה שלי היתה תלונה שאולי תיתן לי ריתוק.. בסוף יצא איכשהו שברחתי מריתוקים והיו לי רק איזה שני משפטים..
לא חשבתי על זה לפני כן אבל היתרון בצבא זה שתכלס אין לך דאגות יותר מדי, אני מסיימת יום עבודה ב5 ואז חופשיה לעשות מה שבא לי ללכת לישון אפילו כשאני חוזרת הביתה... מאז שהשתחררתי כל הזמן הלחץ הזה לדאוג לעתיד ומה יהיה עם לימודים עבודה פרנסה... נשבר לי מלחפש את עצמי כל הזמן ולדאוג לכל הדברים האלה... אלה צרות גדולות מדי..
בקיצור... עוד יום חרא וכנראה שככה הולכים להראות ה4 חודשים הקרובים שלי....
נקווה לטוב :\
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
