הייתי רעה ולא היה אכפת לי, פתאום היצר הזה שתמיד מאחר לצאת הגיע.
הוא בא בכל כוחו בלי כל הודעה מוקדמת, הכה בכל כוחו והראה שהוא פה.
אוהבת ושונאת באותו הרגע, פגועה ואוהבת, מעולם לא רציתי לחבק ולסטור לך באותה השניה ההיא ממש.
אני יכולה להיות כל-כך רעה ומעצבנת, להתייחס לאנשים בגסות רוח ואפילו לא לחשוב על מה שאני עושה או אומרת.
כמו שד שמשתלט על כל הגוף, וברגע שאני נותנת את האות אין דרך חזרה, הכל יוצא החוצה, כל הדברים והמחשבות שאי פעם טרחתי להסתיר.
החרטות מגיעות אחר כך, מגיעות לבד, בלי הזמנה של ממש.
אני פתאום מרגישה לבד איתך או בלעדייך, פתאום כל התחושות שחששתי שיגיעו, הגיעו.
לעזאזל עם האהבה, לעזאזל עם הרגשות, שכל זה ימות, אני שונאת להרגיש ככה.
אני שוב תוהה, עד כמה אני יכולה להיות מטומטמת? עד כמה אני יכולה לתת לעצמי לסבול?
חשבתי שאני חסינה נגד הכל, שאני רובוט, שאני מסוגלת לחסום כל משהו רע שעלול לקרות, אבל טעיתי...כל-כך טעיתי!
הזמן מגלה לי עד כמה הרגשות שחשבתי שהצלחתי למחוק יוצאים החוצה ומראים לי עד כמה כל זה אמיתי ונכון.
פשוט הרגשה מוזרה של חוסר אונים מוחלט, שלא משנה מה אני אעשה, כל החלטה שאקח תהיה גרועה מהאחרת.
אבל יהיה בסדר, זה חייב להיות ככה, נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
