נוף העוגייה : )

מוזר שזה היה הפתרון הראשון שלך, אחרי כל-כך הרבה שנים ביחד, זה הדבר הראשון שעלה לך לראש.

אחרי כל מה שעברנו ביחד, זה מה שרצית שיקרה..אני לא מוכנה לחזור למקום ההוא, פשוט לא מוכנה להיות אומללה, אני לא בנויה לזה..

אני באמת תוהה אם זה הפתרון היחידי לכל מה שקורה ביננו בתקופה האחרונה, אם זה מה שיציל את הקשר שלנו.

אתה שוב ושוב טוען שאתה אוהב אותי, ושזה הכל במטרה אחת ברורה- לא לפגוע בי (מה שאתה לא מוכן להבין שלא באמת קורה).

זה היה כל-כך קשה לשמוע אותך אומר את הדברים ההם, האמנתי שזה יגיע יום אחד, אבל לא בצורה הזאת, לא בדיוק כשהכל כל-כך נפלא איתנו..

בהתחלה גמגמת, אמרת שהקשר הזה לא בריא לשנינו, שמוטב שנחזור להיות ידידים, כמו פעם..אני לא מוכנה לזה! מה גם שמעולם הוא לא היה בשבילי "סתם ידיד", תמיד זה היה מעבר..

לא רוצה לוותר עלינו, עלייך ועליי, אתה חשוב לי מדי, הקשר הזה חשוב לי מדי.

העלת בי ספקות שמעולם לא חשבתי שאחשוב עליהן, אמרת כל-כך הרבה דברים שהחלו לצרום באוזניי..הרי רק לפני שניה הבאת לי חיבוק גדול, איך פתאום התהפכו היוצרות? איך בשניה אחת הפכת מאוהב לאדם סתם זר?.

מעולם לא שתקתי כל-כך הרבה זמן כמו ששתקתי אתמול, ניסיתי לעכל את הדברים, או לפחות לנסות..כל-כך הרבה מידע בכל-כך קצת זמן..ולחשוב שאני זו שהפצרתי בך להוציא את הכל החוצה ולא לשמור את הדברים בבטן..

ניסיתי לבלוע את הבכי, לחשוב מהשכל ולא מהרגש כי אחרי הכל, השכל תמיד צודק במקרים כאלו.

דברת ודברת ודברת, ופשוט לא הפסקת להגיד כמה שאתה אבוד בכל זה, שאתה רוצה מוצא.

אתה לא רוצה לאבד אותי מצד אחד, ומצד השני רצית לחתוך, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אם חותכים אז עד הסוף, אין פה אמצע.

למרות הכל הבנו שהביחד הזה שלנו לא הולך לשום מקום, שנעשה הכל כדי שזה יצליח, גם אם קשה אז אין דבר העומד בפני הרצון.

כל הנסיעה בדרך נתתי לדמעות לזלוג, לתת לכאב ביטוי , והאמת שזה לא שיחרר כלום, המועקה רק המשיכה..אני מאמינה שהזמן יעשה את שלו, ואנחנו נתגבר גם על זה, אחרי הכל יש פה משהו שבנינו ביחד משהו שאף-אחד לא יצליח לקחת מאתנו.

בעז"ה נעשה ונצליח!