יש לי בעיה חמורה, אולי כאן זה המקום להודות.
אולי זה הזמן להודות באמת שתמיד רדפה אותי כל-כך הרבה שנים- קשה לי לשכוח.
אני לא מסוגלת לשכוח את האופן ואת המילים שאנשים אומרים לי, אני אומנם מסוגלת לסלוח(גם זה אחרי הרבה מאוד זמן, זה יכול לקחת אפילו שנים), אבל לא לשכוח.
אני מסוגלת להתסכל לאותו אדם בעיניים ופשוט לשנוא אותו על המילים שאמר ואפילו לא יודע עד כמה הם פגעו בי, אבל ביחד עם זאת להמשיך ולחייך.
אני לא צבועה, אני אוהבת אותם, אבל פשוט לא מסוגלת לשכוח..
זה כנראה אחד מאותם פגמים שאני חייבת לשנות אצלי.
זה מדהים שבאותה מידה שקשה מאוד לפגוע בי, ככה גם קשה לי לשכוח...
מה שעוד יותר מוזר לי הוא זה שאני לא מסוגלת להגיד להם שנפגעתי, אני לא מסוגלת לגרום להם לצער ואכזבה בידיעה שפגעו בי.
אני טובה בלשתוק, טוב עד כדי כך שזה הפתרון שלי רוב הזמן, פשוט לשתוק.
אולי אני פוחדת מהלא נודע?אולי.
אז מה עושים במצב שכל החרא פתאום צף, ואין יותר מדי מה לעשות?
במצבים כאלה תמיד השתיקה הייתה הצד החזק שלי.
אני פוחדת להתמודד עם הכעס הבלתי נשלט שיש אצלי בפנים כבר הרבה מאוד זמן, אני רוצה להדחיק את הרגע שבו אגיד לאנשים את מה שאני חושבת עליהם מבלי לחשוב פעמיים, מוזר פעם הייתי אחרת, פעם ידעתי אחרת..מה השתנה?
צום מועיל שיהיה לכולנו, שבאמת נבין את משמעותו של הצום, ושנדע לסלוח באמת לכל אדם, כי לכל אחד מגיעה הזדמנות שניה(אפילו שלישית ורביעית, אל תתקמצנו!)..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
