נוף העוגייה : )

אני מרגישה כמו צעצוע משומש, אחד כזה שהשתמשו בו שוב ושוב, שכל החלקים שלו כבר על סף קריסה, ועוד שניה כל הברגים יוצאים מהמקום.

נתתי לך לגעת בי, נתתי לך את כל כולי, הרגשתי צורך כזה, כנראה שזו הייתה טעות.. ששוב אני צריכה ללמוד מטעויות בדרך הקשה..

אתמול הרגשתי בפעם הראשונה בחיי מהי הקנאה, איך היא  עוטפת את כולי במן הרגשה מוזרה שכזאת..

מאותו רגע, קפאתי, לא ממש הקשבתי לדיבורים שלך, פשוט התאכזבתי מעצמי, יותר אפילו ממך..

זהו זה, חצינו גבול חדש במערכת יחסים הזאת, הגענו לשפל, ואני חושבת שמהמצב הזה אפשר רק לעלות, בעצם אני מקווה.

אני פגועה ממך, כועסת עלייך, ובעיקר על עצמי שנתתי לזה להדרדר למרות האזהרות שלי ובסוף הולכתי שולל ע"י היצר..

אז איך? תגידו לי איך יוצאים מהתסבוכת הזאת שמשמחת ומאמללת אותי כאחד?

זה פשוט הרס את כל מה שבנינתי בשנתיים האחרונות, את כל הקשר הטהור הזה שהיה לנו אני כבר לא מרגישה שהוא קיים עוד..הדבר שממנו פחדתי קרה והגיע, יותר מהר אפילו ממה שחשבתי..

אם אנחנו יודעים שזו טעות אז למה אנחנו ממשיכים?למה אנחנו נותנים לזה להרוס לנו?

בני אדם מטבעם נותנים לרגש להניע אותם מבלי לחושב על התוצאות, כך גם אני, אני יודעת שלא מאוחר מדי לחזור בי אבל עדיין אין לי את הכוחות הנפשיים לעצור את כל סחף הרגשות הזה שבוער אצל שנינו.

אני רוצה להאמין שגם זה יהיה בקרוב מאחורנו, ומפה רק נעלה..