שאלה שקצת מטרידה אותי לאחרונה
במה אני בעצם נבדלת מכולם? האם יש הצדקה להתגאות שלי בשוני שלי? ובכלל, אני מיוחדת? למה?
אני כבר פחות ופחות רואה את זה על עצמי...
כל מיני הרגלים שהייתי כל כך גאה בהם פעם נעלמים.
במקום לקרוא איזה ספר טוב, אני משחקת באיזה משחק שממיס לי את תאי המוח
לא רק משחקת, אלא גם מכורה.
אני מעשנת ומשתכרת, וכמובן שזה מתוך פוזה.. אלא בשביל מה?
אין טעם להגן על עצמי.. "זה כיף" ו"תופסים ראש" הם סתם תירוצים עלובים לבניית דמות.
מדברת על בנים ללא הרף, ועוד על סתם בנים...
לובשת ג'ינס, אולסטאר וחולצה שכזאת.
"אני צריכה להרזות קצת... השמנתי"
צובעת את השיער, שמה עפרון שחור בעיניים
דואגת שהכל ישאר מסודר
מקפידה על שטויות..
ומה מתוך הדברים האלה לא עושים עוד אלפי אנשים אחרים חוץ ממני? אני כבר לא מרגישה מיוחדת.. וכשאני מרגישה מיוחדת, אני מתביישת ללכת ככה ברחוב ולראות אנשים שאני מכירה. כן, גם לי איכפת ממה שחושבים עליי.
"אתה לא נותן לי להיות עצמי" (ציטוט)
מה זה "עצמי" בכלל? האם באמת כל בנאדם הוא ייחודי? או שמה אנחנו כולנו חלק מקבוצה מסויימת, גדולה יותר או גדולה פחות? האם אני יכולה פשוט לקטלג את עצמי בתוך סטיגמה מסויימת שאני מחוייבת לעמוד בה.?
אנחנו צריכים להטיל ספק בעצמינו מדי פעם.
ללכת צעד אחורה ולהגיד- מה לעזאזל? זה באמת מה שצריך לקרות איתי? ככה אני רוצה להתנהג? ככה אני רוצה להציג את עצמי מול אנשים חדשים? ככה אני רוצה לשמור על האנשים היקרים לי?
להסתכל (שיכול עיצורים) שניה על עצמינו מהצד.
למה אנחנו נראים כמו שאנחנו נראים? למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים?
זה חשוב
אבל זה קשה..
כמו שלי עכשיו ממש קשה להודות שאני כמעט ולא מיוחדת יותר.
כל דבר שאני רק אעשה עשו אותו כבר... אולי בדרך טיפה שונה... אבל שום דבר כבר לא מקורי.
הכל חיקוי זול של הכל
הכל כל כך שטחי ורדוד
זה מין מבט פסימי על העולם... אבל צריך גם לדעת להכיר בעובדות ולהתמודד איתן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
