חזרנו זה עתה מסוף שבוע בירושלים. לא התכוונו להגיע לשם דווקא לכבוד הביקור של אומבה, זה פשוט יצא כך.

היה לנו קופון הנחה למלון שתוקפו עמד לפוג והיינו חייבים לנסוע  בסוף השבוע הזה.

ביום חמישי אחה"צ הגענו למלון ללא בעיות. שמחנו וחשבנו שכך ימשיך להיות, אבל טעינו.

ביום שישי בבוקר שאלנו במלון אילו כבישים חסומים. הם אמרו שאף אחד לא יודע בדיוק. הם חוסמים ופותחים ואין שום הודעות על כך בשום מקום.

ראינו בטלוויזיה איפה אובמה אמור לבקר ולקחנו מונית לצד השני של העיר. (השארנו את הרכב ליד המלון מחשש שיעבירו אותנו לכבישים צדדים לא מוכרים לנו).

רק יצאנו עם המונית ונתקלנו ברחוב חסום. הנהג בצע עקיפה ונכנס לפקק אדיר. בגלל שחלק מהכבישים חסומים, הנתיבים הבודדים הלא חסומים שמכילים את כל התחבורה נסתמים כמובון מיד בפקקים. לאחר חצי שעה חסר תוחלת בפקק, בקשנו מהנהג להסתובב ולהחזיר אותנו למלון. ארבעים שקלים ולא התקדמנו לשום מקום. 

החלטנו ללכת ברגל. טיילת ארמון הנציב נמצאת בדיוק מול המלון. טיילנו לשם. מזג האוויר היה נורא. רוחות חמות חזקות העיפו לאוויר אבק, שקיות ניילון וכל מיני אבמ"ים שעפו ונכנסו לנחיריים ולכל מקום. הנוף שנשקף מהטיילת היה נוף לבן. לא ראו כלום. חזרנו.

להפתעתנו הכביש שאותו היינו צריכים לחצות כדי להגיע למלון נחסם ולא נתנו להולכי רגל לעבור. המלון נמצא ממול ויכולנו לראות אותו קרוב קרוב אבל לא יכולנו להגיע אליו. התעייפתי מלעמוד והלכתי לשכב בשדה כשהתיק שלי משמש לי ככרית. סוף סוף אחד השוטרים הסכים לתת לכמה אנשים לחצות את הכביש. מיד הופיע שוטר אחר שצעק שאסור לעבור אבל אנחנו כבר התחלנו לרוץ כשהשוטר צועק אחרינו ועברנו.

חזרנו לחדר במלון. שעת צהרים. היינוו רעבים. במלון יש רק ארוחות בוקר. באזור שסביב המלון שאליו ניתן להגיע ברגל אין מסעדות. הכבישים סתומים ונהגים צופרים בלי הרף. ישבנו וחכינו. 

בינתיים שמענו בטלוויזיה שאובמה שהיה בבית לחם והיה אמור לחזור משם בהליקופטר לא יכול לעשות זאת בשל האובך הנורא. הכביש שהיה אמור להפתח נשאר חסום כדי שאובמה יוכל לחזור משם. רק בשלוש שמענו שמתחילים להסיר את המחסומים בכבישים. במשך שעה שלמה עדיין שמענו צפירות בכבישים. רק בארבע, כאשר הבטן כבר נדבקה לגב מרעב, נרגעו הכבישים. בשעה זו בירושלים הדתית, יש מעט מאד מסעדות שבכלל פתוחות. בחמש מצאנו סוף סוף מסעדה ואכלנו ארוחת צהרים.

כשיצאנו מהמסעדה מזג האוויר התחלף והיה כבר קור אימים. הייתי לבושה רק בבגדים דקים, וכמובן שהתקררתי.

לא הולך לי עם העיר הזאת. קשה.

התחושה שלי שההסטוריה יושבת על העיר כל כך חזק שכאילו לא מאפשרת שום חופש. אני תמיד מלאת התפעלות ממנה אבל גם תחושה לא נוחה. אולי בגלל זה בכל הפעמים האחרונות שבקרתי בה חזרתי חולה. ואולי זו סתם מקריות.