לא הרגיש לי טוב עם זה שאתה כתבת עלינו פוסטים.. ואני הזנחתי לגמרי את הבלוג בלי בושה..
אז הפוסט הזה מוקדש לך.
הכל התחיל מבחינתי, באותה שיחת טלפון.
זה התחיל עוד לפני, אבל האופטימיות האדירה נכנסה בי כששמעתי את הקול שלך.
אז ידעתי.. שזה הקול שאני רוצה להמשיך לשמוע (:
במשך השבוע הזה, היה ברור שלא סתם הכרנו, שלמרות המגן במתמטיקה בשעת אפס והבגרות בספרות ביום למחרת שנינו באנו לאירוע השקה של מאסט.
כל הזמן הזה חשבתי לעצמי "מאיפה הוא בא לי? מה זה הפרפרים האלה?" כי זה דבר שלגמרי חדש לי.
וחשבתי שידעתי מה זה, ולא רק זה- חשבתי שאני יודעת! אתה יודע מה. הייתי בטוחה.
עד הרגע ההוא שזה היה כל כך אמיתי. אתה באמת באת כל הדרך מת"א בשבילי. ואני לא הפסקתי לחשוב על זה לשניה.
וזה הרגיש לי כאילו נדחס לו חודש שלם של חיזורים לשלושה ימים.. ימים שבהם שנינו הבנו לאן זה הולך ומה אנחנו רוצים. אחד את השניה.
ואז באת.. ובהתחלה, אני מודה, קצת נרתעתי. ושמת לב, שלאט לאט נפתחתי אליך.. ונפתחתי אליך כמו שלא נפתחתי הרבה זמן, והרגשתי הכי בנוח.. והכי הדהים אותי שבכלל לא נרתעת. שבזמן שזה בגדר טאבו בקשרים אחרים, אצלנו על הדייט הראשון (שממש לא הרגיש כמו דייט ראשון..) היינו הכי ביחד בעולם. בלי מתח, בלי דיסטאנס, בלי לחשוב פעמיים אם לומר משהו מסויים.
כי הקשר שלנו כל כך כנה ואמיתי מהבסיס. והמחשבות שלנו פתוחות בתוך השיחה.
והדבר היחיד שעשה לי טיפה עצוב בים של האושר הזה, זה שיש לשנינו בגרות במתמטיקה ביום שני.. ואני לא אראה אותך עד אז.
אבל אז הפתעת.. ובאת אתמול. והיה מדהים.
כבר סיכמנו ששנינו הרגשנו את האנרגיות האלה, ושאף אחד מאיתנו לא מרגיש מפגר כשהוא אומר את זה.. ושיש ביננו חיבור שהוא מעבר להבנה שלנו.
וזה מתחיל ממה שנקרא טלפתיה.. וכלה בנקודת החן הנדירה והמיוחדת שיש לשנינו ליד מפרק כף היד.
וזה מדהים שאין ביננו שיחות שטחיות, ולהכל יש עומק ורבדים.. והכי נוח לי לדבר איתך על פוליטיקה, להביע את דעתי בכל נושא שהוא, ושיהיה גם מי שיבין וגם מי שיענה.
אני חושבת שכל הרגשות האלה.. האנרגיות האלה.. הגוף שלי פשוט לא רגיל להכיל אותם.
וככה קורה שבוכים.. דמעות של אושר.
דמעה אמיתית, ממקום אמיתי, שלם.. ובעיקר שמח. ואמרת לי לא לעצור אותן. ולא יכולתי להפסיק.
ושנינו התפוצצנו מבפנים בלי להבין מה זה..
ולא פחדנו להודות.. שאנחנו פשוט מתאהבים, וככה קוראים לזה.
אבל מאמי שלי, מתוק שלי.. נשמה תאומה שלי.. זה יותר מהתאהבות..
התאהבות הרגשתי כבר, נראה לי. זה פשוט הרבה יותר מזה. צריך להמציא לזה מילה חדשה.
וזה יחזיק, בחיי שזה יחזיק. כי שנינו יודעים שזה לא סתם, ואי אפשר לוותר על דבר כזה בקלות.
החיבור הזה ישאר חזק, גם אם בסופו של דבר לא נהיה ביחד לנצח.
החיבור הזה כבר קרה, וגם הצרכים הבסיסיים של הגוף מפנים את דרכם בשבילו..
כי יום אחד כבר לא מרגיש כמו יום אחד.. איתך, כל יום מרגיש כמו פרק זמן לא מוגדר..
אני מאוד מקווה להסתכל על זה עוד כמה חודשים, אולי אפילו שנה ולחייך.. ולא להזכר שהיה טוב, אלא שאז יהיה אפילו יותר.
כי אם אלה רק יומיים (שלושה, אבל החלטנו שזו לא רמאות להעביר יום קדימה בשביל שאני אהיה שקטה לגבי תאריך עם מספר זוגי) הם לא מרגישים ככה. וזה לא דברים שזוגות עוברים ביומיים.. ורק מי שמבין את זה יכול להסכים איתי.
אז כאן אני אסיים לקדוח לך (ולכם, זונות. שבו בשקט :P מאמי, לא קיללתי..) על מה שקדחתי לך כל היום הזה..
ואתה יכול להסכים איתי שנשארתי איתך למרות שאתה כרגע בביתך הקט בתל אביב, ומבחינתי אתה אצלי.
אני שלך, ואתה שלי.
וזה אנחנו. ביחד.
וזה טוב. אין מילה אחרת..
ולשאר הקוראים שלא מעניינים אותי בעליל בעת כתיבת שורות אלה (וגם אחר כך), אני אהיה מנומסת ואסביר לכם- יש לי חבר.
ואצלנו הפייסבוק יכול למחוק את אופציית הcancel relationship לעוד הרבה זמן..
מאושרת כמו שלא הייתי בחיים,
אוהבת,
דנה. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
