בזמן האחרון אנשים נוטים לקשר דברים שלא נוגעים אליי בכלל.
כמו, למשל, לקרוא לי נאצית.
לא הבנתי מה הבסיס לזה? אם הייתם מבינים קצת את הדעות שלי לא הייתם חושבים לקרוא לי ככה.
אבל זו כבר בורות.
פוליטיקה השתלטתה לי על החיים.
היה לי משעמם איזה לילה אז קראתי קצת על פוליטיקה.. וגיליתי שהדעות שלי הן בשמאל הקיצוני..
המילה "קיצוני" מפחידה אותי. אבל זה לא יגרום לי לסטות ממה שאני מאמינה בו.
אז להסביר לכם קצת במה אני מאמינה?
אני מאמינה בעצמי. בשיוויון. יש לי אמונה שכל אדם, באשר הוא, הוא אדם. חלקכם יגידו "ומה עם המחבלים, הטרוריסטים, הרוצחים, האנסים...?" אני אענה- בן אדם לא נולד טרוריסט. הוא התפתח להיות כזה, בעקבות הנסיבות והתנאים שהוא חי בהם.
ולא, אני לא מצדיקה טרור, אני מסבירה אותו. אני מבינה מאיפה הוא נובע.
דבר שאני לא מאמינה בו זה מיליטריזם. בגלל זה שקלתי לוותר על השירות הצבאי שלי.
קודם כל יש לי פחד נורא מרובים. אני יודעת, לא כל שירות מלווה ביריה ברובה אבל רק הפרק זמן הזה של הטירונות עושה לי חלחלה. את העובדה שכשאני הולכת לירות ברובה אני ארגיש זוועה, כאילו כופים עליי לעשות משהו לא מוסרי, אני לא יכולה לשנות כי זאת המדינה ואלו הדרישות. אבל קשה לי לקבל ספציפית בצבא שלנו את החוסר רגישות. החיילים שלנו שוכחים מידיי פעם שהם עומדים מול בני אדם. כצבא, לפעמים מסתכלים על האגו, ואיך ניראה יותר חזקים.. ולא מסתכלים על איך רואים אותנו באמת מבחוץ.. ואם נכסה את עצמנו בכיפה ענקית ונבודד את עצמנו מכל העולם בגלל אנטישמיות ואנטי-ציונות.. זה באמת יעשה לנו טוב?
סטיתי קצת מהנושא..
רציתי לכתוב משהו על יום השואה..
אמנם אנחנו חיים במדינת היהודים, אבל לא רק יהודים נהרגו בשואה.
נהרגו באותן שיטות ותכנון בלתי אנושי של הרג המוני ושיטתי גם מתנגדי משטר, צוענים, נכים, חולי נפש,וגם הומוסקסואלים, שנתפסו בתקופה ההיא עדיין כחולי נפש.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3538009,00.html
לא מציגים את הפן הזה משום מה, כשמדברים על השואה.. כולם מניחים שזה היה רק נגד היהודים..
אבל זה לא נכון.. לא מדוייק, לפחות.
תורת הגזע לא התייחסה רק ליהודים כרעל בחברה הארית, אלא גם לכל מי שלא עונה לדגם הזה, המאוד מוקפד של מטר 80, שיער בלונדיני, עיניים כחולות ואישה יפה שהיא אמא ועקרת בית טובה.
לא נתנו שם מקום לחשיבה אחרת חוץ מזה. כל דבר אחר מזהם את הגזע הארי.
ואיך זיהו הומואים, אתם שואלים?
ובכן, ערכו פשיטות על בארים, מועדונים, מקומות מפגש של הומוסקסואלים. זוג גברים שהלכו יד ביד ברחוב נורו בסמטא כשנתפסו. כל גבר שהסתכל בצורה "חריגה" על גברים אחרים נשלח למחנה השמדה.
הנתון שלא כולם יודעים הוא שלהומואים לא הייתה דרך לברוח.
http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-161089-00.html?tag=00-16-08
הסיבה לכך היא שאת רובם הרגו מייד, בלי רישומים, בלי הסברים, בלי סלקציה. חלקם הקטן נשלח למחנות עבודה.
בגלל זה לא יודעים את כמות ההומוסקסואלים שנרצחו בתקופה.
האומדן עומד על 15 אלף. ולסבית אחת.
אין לאן לברוח, זאת ההסטוריה. אם לא מספרים אותה כמו שצריך זה בעיה בחינוך ובמדינה.
חשוב לי להזכיר גם את מותם של "האחרים", הלא-יהודים, בשואה. כי זה היה אסון לאנושות ולא רק ליהודים. ומי שלא היה יהודי הוא גם היה בן אדם וראוי להזכרה.
והדבר שהכי מעצבן אותי, זה שהרבה אנשים חושבים בהרבה מובנים כמו הנאצים.
ההומופובים, שונאי הערבים, הגזעניים, המפלים.
רובכם יכלל בחלק הזה של האנשים, שלא למדו לקח..
זה נשמע מזעזע, אבל ככה זה. כל ביטול של בן אדם אחר על רקע של מה הוא, בלי לדעת מי הוא.. זה פשע, בסדר גודל של שואה.
השואה נגרמה בגלל בסיס כזה, של אי קבלת השונה.. שנאת חינם.
בעצם, כל מאורע הסטורי גדול וטראגי בהסטוריה של העם היהודי.
אבל במקום ללמוד מטעויות אנחנו חוזרים עליהן.
אנחנו מצפים מכולם לקבל אותנו, כשאנחנו לא מקבלים אחרים.
סובלנות היא המפתח, אנשים.
בשביל למנוע את חזרתו של אסון בסדר גודל כזה, אסון הומני מזעזע שאין כמוהו..
פשוט אמצו את המשפט התנ"כי:
"ואהבת לרעך כמוך".
אני לא דתייה, אבל להגיד משפט כזה זה הכי פשוט שיש. פשוט וחכם.
אבל החכמה היא לא להגיד את זה. החכמה היא לבצע.
וזאת באמת בעיה של הדת שנולדתי אליה. מאמינים במשהו, אומרים אותו.. אבל יש יוצאים מהכלל.
אין יוצא מהכלל פה! בנאדם הוא בנאדם.
וכדאי שאנשים יתחילו להבין ולהפנים.
היום גיליתי, בפעם המיליון, שאני רגישה.
יאללה, שעת סיפור.
היום הייתה לנו בבית הספר סדנא בנושא חללי צה"ל.
בכלל, נושא טעון אצלי.. כמו ששמתם לב.
המנחה, בחור דתי, גר בישוב עלי שבשומרון, ובפעם האחרונה שבדקתי.. הוגדר כהתנחלות.
מיד היה לי ברור שהוא לא מזוהה עם הדעות הפוליטיות שלי, בלשון המעטה.. והחלטתי לשתוק כדי לא לעורר חיכוכים מיותרים.
הוא שאל אותנו מספר שאלות היפוטתיות כמו:
האם הייתם קופצים על רימון, ונותנים את החיים שלכם בשביל כל האנשים האחרים מסביבכם?
התשובה שלי לשאלה הזאת לא לגיטימית. היא לא נוגעת לדעות פוליטיות, אני פשוט אנוכית ואגואיסטית. בואו נגיד שלא הייתי מגיעה לסיטואציה הזאת מלכתחילה.
הוא סיפר על אמא של הבחור שבאמת נהרג במלחמת לבנון השניה, במטרה להציל את חייליו. האמא שלו כל הזמן שאלה אותו את השאלות "בשביל מי? בשביל מה?".. בשביל מה הוא צריך לסכן את החיים שלו עכשיו, כשהוא לומד בטכניון, נשוי באושר עם שני בנים קטנים?
אחרי שהוא נהרג היא רצתה להוציא סטיקר "בשביל מי? בשביל מה? אמא של רועי". היא קיבלה את המוות שלו, אבל רצתה אותו בחיים. ואני מבינה אותה.
הוא שאל מי היה שם סטיקר כזה? אני חובבת סטיקרים, ובאמת מזדהה עם הרעיון שמאחורי הסטיקר הזה, אז אמרתי שאני בשמחה הייתי שמה אותו על התיקיה.
הוא שאל למה.
אז עניתי- בתור בן אדם אינדיבידואלי, יותר חשוב לי החיים שלי ושל המשפחה שלי מאשר כל עם ישראל ביחד (לא במילים האלה, אבל הכוונה היא אותה כוונה).
הוא לקח את זה בתור טריגר, והחליט לשאול אותי שאלה.
"אני נותן לך סיטואציה שקרתה במקום כלשהו בארץ לפני כמה שנים, תעני לי מה היית עושה במקרה כזה."
אז בלי בכלל לחשוב, נתתי את האישור שלי, והוא התחיל לספר את הסיפור.
"לפני כמה שנים בקרית שמונה (אם אני לא טועה) הייתה חדירת מחבלים חמושים לבית. הילדים ששיחקו בחצר נרצחו באש המחבלים, והאמא הסתתרה בארון, ביחד עם הבן התינוק שלה"
"אוקיי."
"תדמייני שאת האמא. הבן שלך מתחיל לבכות.. מה שקרה בסיפור המקורי זה שהאמא סותמת לו את הפה.. לא נכנס לו אוויר לריאות, הוא נחנק ומת. מה את היית עושה?"
....
.........
"קודם כל, זו שאלה מזעזעת ואני לא מאמינה ששאלת אותי את זה"
אני מסתכלת עליו בתדהמה, במבט מלא תיעוב.. אני לא מאמינה שהוא שאל אותי את זה.
"ובכל זאת, מה התשובה שלך?"
"אני לא יכולה לענות לך על זה"
"מה?"
"אני לא יכולה לענות לך על זה!"
פשוט נתקפתי חרדה.. לא יכולה להסביר מה שהרגשתי באותו רגע.. העיניים שלי התמלאו דמעות ופשוט התחלתי לבכות..
שמתי את עצמי במקום של האישה ההיא, שנאלצה להרוג את הבן שלה כדי לשמור על עצמה בחיים. ועליו, היא כבר לא תצליח לשמור.
ממש דמיינתי את עצמי בסיטואציה.. ולא האמנתי.. לא האמנתי שהוא שאל אותי את השאלה המזעזעת הזאת.
אני כל כך כועסת על זה.. זה נראה אולי משהו פשוט, שאני עושה פיל מעכבר.. אבל זה באמת עקרוני לי.
זה ממש לא היה במקום.
עוד נקודה שאני חייבת להבהיר-
אין לי ארץ אחרת.
אני אמנם לא ציונית, ולא מסכימה עם הדרך שבה באנו לכאן, ועם הרבה דברים שקשורים לפיסת האדמה הזאת, פלשתינה, פלסטין, ישראל..
אבל עכשיו, 60 שנה אחרי.. אין לי מקום אחר.
כדור שני בארץ הזאת אני פשוט לא יודעת לאן יש ללכת.
וזה לא מתנגש עם זה שאני רואה את הארץ הזאת כשטח של הפלסטינאים כי לפני הבריטים היא הייתה שלהם.. ועם זה שזה נראה לי ממש מגעיל להרוג אנשים בשביל פיסת אדמה, להלחם עד טיפת הדם האחרונה, להאחז בחלום הבלהות הזה..
וזו עוד סיבה ללמה אני כל כך נגד צבא, ובמיוחד הצבא הישראלי:
הצבא שלנו הוא לא רק צבא הגנה, הוא גם צבא כיבוש.
היו שטחים שנכבשו על הדרך, זה נכון.. אבל בחלק מהשטחים כמו החרמון והגולן, ירושלים וכל שטחי ההתנחלויות הקיימים- כולם נכבשו בדרך מזעזעת של קרבות, מלחמה עם הרבה הרוגים ודם.
וכל זה בשביל מה? בשביל אדמה? אדמה?!!? אתם שומעים את עצמכם? אתם מבינים שאתם לא מוותרים על פיסת אדמה שהובטחה לנו ע"ג איזה ספר מלפני 2000 שנה?
בסדר, מקום קדוש. אבל מכאן ועד לקרוא לכל פיסת האדמה הענקית הזאת.. "ארץ ישראל השלמה".
זהו, תשכחו מזה. לא היינו פה כדי לשמור עליה.. וכמו שאומרים "מי שהלך מקומו ברח".
אין מה לעשות.
אני ארחיב על הנושא הזה בפוסטים הבאים.
שני לקחים שלמדתי מהשבוע האחרון:
הצרות מתחילות כששונאים בן אדם לא על מי שהוא, אלא על מה שהוא.
חיי אדם לא שווים לערך אדמה.
מקווה שלקחתם את זה ברצינות, ולא ישר תחפשו איפה לתקוף אותי.
אוהבת,
דנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
