אני מצליחה קצת לכתוב

פחות קוראת

אם כי קיבלתי המלצה על האידיוט

הלכתי ברחוב ריק לפנות בוקר

והתמלאה בי ההכרה

אין לי כבר אף אדם קרוב

(שלבי חיתוך ארוכים מאוד

עם מי שתפס את המקום בשנה האחרונה)

אבל אולי טוב לבד

אני קצת אוהבת פחות

את האנשים שמסביבי

אפילו קצת מתעבת

את העיסה המגעילה הזו

של האנוכיות והרחמים העצמיים

והרצון הסמוי שאתיישר

בצורה מקבעת משהו

אל תוך העולם שלהם

מנסה לחזור למקום הניטרלי

אולי קצת לברוח ממנו ומהם

לא בטוחה שאפשר בכלל

אין לי מושג לגבי רצונות בעניין הזה

ומה בכלל יהיה לי טוב

אם יש דבר כזה

מתי אני אוכל לצאת מהקבעון שדרכו אני רואה את העולם

למרות שהוא תמיד היה כאן

והורגש באי נוחות מתמשכת

אולי לראות אותו זה ההתחלה