לא לקרוא ולא לכתוב,

לנגן כן - פה ושם

לבקר בעולמות הגוף

להתאהב בתינוק (שהוא בעצם כלב)

להמציא מיילים מתוך חלום

להרגיש אושר כמה שניות לפני השינה

להיפגש שוב לדייט שני

לחבר שיר

להנות מהרגעים האחרונים של עוד-לא-קיץ

לכתוב פוסטים מונוטוניים טרם חצות

על כלבים שהם בני אדם

על משבר צריכת וייצור טקסטים

על נגינה חובבנית במיוחד

על חלומות באקראי

ועל כמה שאפשר להתעלל בקורא

(לפחות קצת שברתי את המשבר, אם כי באופן עילג משהו).

יכולת הריכוז שלי הולכת ואובדת, רק יותר ויותר.

את הכתיבה אני בקושי יכולה.

לפעמים נדמה לי שהקושי הזה נובע משיעמום, מיכולת מדהימה לייצר קלישאות

והרים של ביקורת עצמית.

*

יום זיכרון

קולות נפץ עזים שמזכירים לי איומי עבר (צבאיים) על החיים שלי,

ופחדים של העתיד, שאני חוששת לומר בקול או לכתוב בצורה ברורה מדי, פחדים על חייהם של אחרים.

אבסורדיות בדרגים הגבוהים שלה.

בלתי אפשריות מתמשכת, חסרת קץ.

*

מעט קור, קצת בדידות, קצת דיבורים עם האקס, כמה של ניק דרייק, זפזופ כמעט עקר, קצת ניגנתי, ניסיתי לערוך סרט ואיבדתי עניין, הכל חוזר על עצמו.