סוף השבוע המיוחל הגיע, יום שישי בערב. היא רק רצתה לבלות ולהנות. לפרוק את עול השבוע בפגישה עם החברים שאינה כוללת בתוכה ספרים ומחברות, אלא הרצת בדיחות, סיפורים ודיבורים.

השעה המאוחרת, כפי הנראה, נתנה אותותיה. צעקות, קללות, אלימות, חפצים מסוכנים מושלכים באוויר. השיכרון השתלט על המעט שעוד ניתן היה בידי המוח האנושי לשליטה. ערפול חושים, איבוד שליטה. הכל קורה מהר מידי, בלי משים לב. בכי, פחד אימים, זעקות כאב חוזרות ונשנות. ניסיון כושל ע"י הסביבה שהתאספה מסביב, לשים קץ למה שמלכתחילה לא היה צריך לקרות.

בום!

רגע של שקט, דומייה. מנסים לעכל את מה שאירע בזה הרגע אל מול עיניהם. הפה פעור לרווחה, עיניים גדולות ומשתאות, ממשיכות ומתבוננות, כלא מאמינות. הלם ושוק תקפו את כולם.

זעקת כאב עצומה וחדה נשמעה לפתע, פוצחת את הדממה הארוכה.

מי היה מאמין שכך יסתיים הערב. היא רק רצתה לצאת ולבלות. כל כך צעירה, יפת מראה ונעימת הליכות. מי היה מאמין שאותו לילה, לביתה כבר לא תשוב. היא רק הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, כלל לא באשמתה. מי היה מאמין, שהערך היקר ביותר, חיי אדם, יכולים להימחק ברגע קט ומהיר אחד. חיים צעירים, חיים יפים, נקטפו בטרם עת.

את עיניה היא עצמה, ולא פקחה אותן יותר לעולם.

איך? מה דעתכם? הייתי שמחה לדעת...