עולם כל כך גדול בחוץ, ואני כל כך קטנה בפנים

אני עדיין אוהבת אותו. כמעט 5 חודשים אחרי הפרידה האחרונה והסופית ביותר ואני עדיין אוהבת אותו. חשבתי ששכחתי אותו עוד ממזמן. אז חשבתי. טעיתי. כמובן.

היום הוא השמיע לי שיר. שיר מדהים, מילים מדהימות. התחלתי לבכות, פשוט פרצתי בבכי שוטף. נזכרתי בכל התקופה המדהימה שלנו ביחד, כמה טוב, כמה כיף היה ביחד. תקופה שאין כמותה, שאני לעולם לא אשכח, תמיד תישאר כזיכרון מתוק חרוט בלב.

זה הפזמון של השיר שגרם לי לבכות:

"רוצה שתעשה איתי חיים,

רוצה שנעבור ימים יפים,

כשאתה שמלטף הכל זורם בכיף

איזה יופי שאתה אוהב..."

~

אין, מדהים. נזכרתי בכל הפעמים שהוא אמר לי כמה שהוא אוהב אותי. אוי, הזיכרונות מציפים אותי. לחזור, כבר סביר להניח שלא נחזור, אמנם תמיד יש הפתעות ו'בחיים אל תגיד בחיים בחיים', אבל ככה לא נראה לי שזה יקרה. איך הוא אמר לי פעם? מיצינו. צודק דווקא... אני גם לא חושבת שזה יהיה צעד נכון לביצוע.

אז החלטתי לכתוב שיר, שמסכם בכלליות את כל התקופה שלנו ביחד, ולנסות לסגור את זה כמה שאני יכולה, את הרגשות הכל כך חזקים שלי כלפיו. תהנו.

זו הייתה תקופה כל כך יפה, היה ביחד כל כך טוב.

בפעם הראשונה, הרגשתי מה זה באמת לאהוב.

רגש כל כך חזק, לא הרגשתי מימיי.

אהבתי אותו אהבה חזקה, עד בלי די.

הייתה לנו תקופה כל כך יפה ביחד,

ליידו ידעתי להרים ראש, לצעוד בלי פחד.

איתו הייתי כל כך מאושרת, הראש בעננים,

החיוך אף פעם לא ירד לי מהפנים.

הוא הנשיקה הראשונה שלי, שהייתה מושלמת

נשיקה מדהימה, הרגשתי הכי מיוחדת.

הילדה הכי שמחה על פני האדמה,

יכלו להבחין בזאת בשבריר שנייה.

הניצוץ בעיניים, הסומק שמציף את הלחיים,

החיוך הרחב שהתפשט על השפתיים.

הוא תמיד ידע להצחיק ולשמח כשהיה לי עצוב,

ידע תמיד להגיד את המילים היפות שוב ושוב.

השפתיים המדהימות שלו, החיוך הכובש,

הדליקו את לבי במהירות, כמו אש.

ועכשיו, כל געגוע וכל כאב,

צובטים לי עוד יותר בלב.

אני מתגעגעת לחיבוקים, לנשיקות, לליטופים

לאהבה המדהימה שכבר מתה מבפנים.

אני לעולם לא אשכח את מה שהיה בינינו,

האהבה החזקה, שהייתה כל עולמנו.

              31.12.07-22.9.07  

                                  (התקופה שלנו ביחד)