כל כך כואב לי, כל שנה, לשמוע עוד סיפורים מצמררים, לראות עוד סרטים עצובים ומצמררים.
ראיתי עכשיו משהו שכל כך נגע לליבי, ופשוט שבר אותי ובכיתי. מכתב שאמא כתבה לבתה דיטה, בת 6 וחצי, כשלא רצתה לסכן אותה, ושלחה אותה לאדם שישמור עליה במשך המלחמה. אני זוכרת כמה קטעים מהמכתב, ואני מאוד רוצה לפרסם אותם כאן: "אוצר שלי, אני מנשקת אותך בידיעה שאני לא אשוב לראות אותך לעולם. ילדתי אותך, לא האמנתי שאחרי שש וחצי שנים אני אצטרך להיפרד ממך. אהובה שלי, תמיד תזכרי את אבא שלך שהיית כל עולמו והוא כל כך אהב אותך. תמיד תהיי עם ראש מורם, כשאני אמות, גם בסבל וייסורים, אני אמות עם חיוך של בוז על שפתיי כלפי שונאיי. ואת, תהיי גאה ואל תתביישי במוצאך שלך ושל אבות אבותייך. אוהבת עד מאוד, אמא."
זה הקטע שפשוט לא הפסקתי לבכות בו, כל כך כאב לי לשמוע את זה. מה שכן, בסוף, אמרו שהוריה ניצלו והם עלו יחד עם דיטה לארץ ושאר המשפחה. זה העלה לי חיוך, שאולי משפחה אחת חזרה מאושרת. עם טראומות קשות וכאבים אני בטוחה, אבל לפחות מאוחדים.
כשראיתי את זה, נזכרתי גם אני בסבא שלי. סבא שלי נפטר כשהייתי בת 10, בגיל 71. סבא שלי היה אדם מדהים, איש אשכולות, נבון, בעל ביטחון עצמי רב, פיקח ולימים גם חתיך ביותר. (ראיתי תמונות, כמובן). כאשר הנאצים פלשו לרומניה, סבא שלי ומשפחתו ברחו ליערות ברוסיה. סבא שלי היה פרטיזן. הוא נלחם בעצמו ובכבודו, מול האוייב הגדול ביותר של היהודים באותם ימים. כפי שאני מסיקה, איש אמיץ מאוד. כל כך רציתי לשמוע על כך ממנו, אבל כל זאת נבצר ממני, סבא שלי נלקח מאיתנו בטרם עת, צעיר מאוד. (אם לציין, סבי מהצד השני נפטר חודשיים לפניו, כך שהמכה עלינו הייתה כפולה ומכופלת). עמדתי בפני תחרות כל כך חשובה לי (אני שחיינית), שהיה לי סיכוי גדול לקחת בה מדליה, מדליה ראשונה מתחרות גדולה וחשובה- אליפות ישראל בשחייה. לאחר כל האסונות הכבדים והגדולים מכל שנפלו על משפחתי, לא ידעתי בכלל מה קורה איתי והיכן אני עומדת. אמא שלי ידעה שאני קצת חוששת, אבל כמו כל אמא היא רצתה את הטוב ביותר בשבילי ואת ההצלחה שלי, והיא אמרה לי עם חיוך מזוייף "שירקלה, תחשבי שסבא מחכה לך בצד השני, עם חיבוק גדול ונשיקה, תגיעי אליו מהר, אל תתני לו לחכות". המילים האלה עד עכשיו מהדהדות בראשי, וכל כך כואב לי כשאני נזכרת בהן. בסוף הגעתי תשיעית במקום סיכוי לשלישית, עם 10 שניות מעל השיא שלי. אני זוכרת את האירוע הזה כטראומתי מאוד עבורי 
כשהיום ה'מיוחד' מגיע רק אז זוכרים אותם. אותם ניצולים, שעברו אירועים נוראיים כל אותם 6 שנים, בריחות, רדיפות, מחלות, רעב, קור, מראות מצמררים. אותם אנשים, שסבלו כל כך. איבדו את משפחתם, את ביתם, את רכושם, את כל הטוב לו התרגלו בעבר ובו חיו. עלו לארץ, כשהם בודדים, בעלי קשיי התאקלמות בארץ חדשה וזרה להם, מתחילים הכל מההתחלה, מאפס. ואת המעט לא עושים עבורם, לא מעניינים איש. רק פתאום, ביום היחיד בשנה שמוקדש כל כולו להם, ובעיקר לאותם אנשים שלא זכו להיות כמוהם- לגדול ולגדל, לדרוך על אדמתה של מדינת ישראל, להתפרנס, לשמוח, להיות חופשיים, להמשיך את שושלת משפחתם. כל אותם האנשים שנטבחו, נשרפו, נרצחו, נהרגו, הוכו, הושפלו, נורו. פתאום ביום ההוא נזכרים בהם, שמגיע להם קצת יותר ממה שהם מקבלים. בעיקר מהיחס הקר וטריקת הדלתות בפרצוף. הוד רוממתו ראש הממשלה, אהוד אולמרט, והאדון השני, נשיא המדינה שמעון פרס, בין השאר, בזכות מי אתם חושבים שאתם נמצאים פה כיום?!?!?! אה?!?! בזכות אנשים שעברו את הזוועות האלה, והחליטו להקים בשבילכם מדינה!!!! שיהיה לכם איפה לגור, להרגיש שייכות וביטחון במקום בו אתם נמצאים!!!!
עבדו, עמלו, נלחמו בשבילכם!!! וכיצד אתם מודים להם הא?! יורקים להם בפרצוף, דורכים עליהם! אנשים שעוד מעט כבר יעבור זמנם ולא יהיו עימנו, אנשים שהדורות הבאים לא יוכלו לשמוע! אז אי אפשר לעשות למענם את הדברים בקנים, בשביל הנצחות ועזרה כלפיהם?! איך, איך אפשר להיות אדישים כאלה, איך.
- יום הזכרון לשואה ולגבורה 2008-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שוש נחשוש XD