הנושא החם הוא הפרעות אכילה.
אני לא יודעת אם זה מפתיע..
כלומר, העניין שיש לאנשים בנושא לאחרונה כחזק מתמיד.
אז החלטתי לכתוב על העסק.
אני מניחה שכמו שהאינטרנט יצר דור חדש של חנונים
ושל רמאים ושל היכרויות ושל מתכוני בישול
הוא גם יצר דור חדש של מופרעות אכילה.
ולמרות שיש לי בלוג ושאיני טומנת ידי בצלחת כלל
אני חושבת שיש לבלוגים ולפורומים השפעה רבה מאד מאד..
כשהגעתי לישרא ופתחתי את הבלוג שלי התחלתי להבין שמה שיש לי זה הפרעת אכילה
אם עד עכשיו ראיתי אנורקסיה ובולמיה רק בריקי לייק אצל בנות ששקלו 20 קילו
התחלתי להבין שזה לא רק מקרי הקיצון..
שיש גם בנות במשקל סביר שסובלות מהעסק..
שגם בנות שמקיאות "רק" מדי פעם הן בולמיות
(אגב, אצלי למשל הצורך להקיא לא נבע מהרצון לרזות
יותר מההרגשה של "אכלתי כל כך הרבה אוכל ולא מגיע לאחת עלובה כמוני בכלל לאכול")
ולא רק בנות שהחברה הכי טובה שלהן היא האסלה.
שגם בנות שאוכלות את ה300 קלוריות ביום יכולות לסבול מאנורקסיה
שאין פירושה צום תמידי ובחורה רזה עד חולי..
ולאט לאט חלחלה בי ההבנה שגם לי יש הפרעת אכילה.
..
אני ממש זוכרת איך לפני שנה או שנתיים עשיתי עבודה על הנושא
הרציתי לכיתה וכולנו בהינו במישהי שחשדנו בה שהיא בולמית
(הנושא תמוה עד היום, אגב)
ואני חשבתי, יו, איזה טיפשי זה, ואיזה בחורה שפויה תכנס לזה בכלל?
אז חשבתי!
קל להכנס לזה. קל לא לחשוב. קל להיות עיוורים לעובדות.
קשה לצאת..
נורא קשה לצאת.
ועכשיו עם רגל אחת בחוץ אני נאבקת שלא לקפוץ פנימה שוב
אני יודעת שאם לרגע לא אשמור אמצא את עצמי שוב עם מספר תלת ספרי של קלוריות ליום
(שבמקרה הטוב יתחיל בספרה הגדולה מ5)
או מול האסלה עם האצבע עמוק עמוק (ולא שם למטה, אהמ)
אני לא רוצה את זה!!!
וכל הבלוגים מספקים תמיכה. גם לי, במאבק שלי
אבל גם לבנות שרק נופלות פנימה יותר ויותר
וכשמישהי מכריזה "אני בצום"
התגובות הן "בהצלחה!" "מחזיקה לך אצבעות!" "גם אני!!!"
וכמובן האנשים האלה שכותבים
"מה, את אנורקסית?"
"את מפגרת את תמצאי את עצמך עם זונדה"
"תמותי ואז מה יעזור לך שאת רזה?!"
היחס שלהם אגב, לקוי לחלוטין.
הוא נובע מאי הבנה כנראה..
מה, אם תכתבו לי שאני מטורפת אני אגיד לפתע
"אההה נכון הוא צודק טוב הלכתי לאכול"?
פחחח.
והשאלה היא באמת האם הבלוגים אשמים?
האם יש בנות שללא הבלוגים לא היו נכנסות לעניין?
האם יש בנות שללא הבלוגים היו מחלימות יותר בקלות?
(והאם יש בנים בעסק בכלל?)
ולסיום,
התייחסות קטנה לעצמי:
מה ההפרעות אכילה נתנו לי?
רזון
הן היוו משהו שמילא אותי
"שליטה"
(אפשר גם לטעון שההפך ושזה ממש לא שליטה.
תלוי איך מסתכלים על זה)
מה ההפרעות אכילה לקחו ממני?
את המחזור
השיער שלי, שנושר
היחס הדפוק שלי לאוכל
הפוביות השונות. הפחד לאכול בחוץ, לאכול משהו שמישהו אחר הכין..
עיסוק תמידי באוכל. אובססיה של ממש
שנאה עצמית
לחץ דם נמוך וסחרחורות
פרופיל 64 על תת משקל
ואת הססטוס היוקרתי-אעלק של תת משקל.
את החשבון כל אחד ואחת מוזמנים לעשות אינדיבידואלית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
