כנראה שלא מתאים לי להיות חותכת ורידים קשוחה שמחביאה סכינים בתיק.

חבל. עכשיו צריך למחוק את זה מרשימת ה"להיות עד גיל 20".

להיות עד גיל 20

זונה

מנקת שירותים ציבוריים

חותכת ורידים

מאותגרת שכלית

חברה של בראד

טוב, לא נורא. אני בטוחה שאני אצליח בתפקידים אחרים!

עכשיו נעבור לנושא יותר חשוב, והוא המועדי ב' בבית הספר שלנו.

לעזאזל!

מה כבר ביקשתי? בסה"כ לבוא לכיתה ולכתוב מבחן שהייתי אמורה לכתוב לפני שבועיים. אבל פיית המזל החליטה שלא מגיע לי לכתוב אותו, ולא מגיע לי לבוא לבית הספר ולפגוש את כל החברים הכל-כך מגניבים שלי, ובגלל זה היא עשתה "פוף" ואני גססתי במיטה.

אז חרשתי להנאתי במשך כמה ימים (על המקרר), באתי לבית הספר בשעת צהריים מוקדמת, כשהציפורים התרבו והשמש חגגה לי על הראש, והלכתי לעבר הכיתה.

עד כאן נשמע פסטורלי, נכון? אז זהו, שלא.

ברגע שהתקרבתי לכיתה, ראיתי אנשים עומדים אחד על השני, וצועקים: "יאללה מועד ב'!!!! אאלללללה" אוקיי, בואו לא נתרגש!

דחפתי כמה אנשים והגעתי אל הדלת, "כאן המבחן, כה?" אמרתי בחושניות לרכז והוצאתי את הסיגר מהפה.

"כן, כפרוני קשוחה, הכיסא המלכותי מחכה לך שם"

טוב... לא ממש ככה, אבל בערך.

קיבלתי את המבחן, התיישבתי על הכיסא (המאוד מלכותי) ובהיתי בדף כמו שמשה מהשרדות בוהה במצלמה.

"אוקיי... זה לא כזה קשה, נכון? לא.. ממש לא. אז ככה, מה יש לנו פה? שיט, השם! לא רשמת את השם!!! אז... איך קוראים לי? אה, כן... ריטה משהו, נכון? כן... אוקיי, רשמתי. מה עכשיו? אה, כן. פרק א'! הו, פרק א'... ואוו, ממש בא לי מנגו עכשיו, לעזאזל! למה פתאום בא לי מנגו? אני אף פעם לא חושבת על מנגו. למה עכשיו אני חושבת על מנגו? הו דאמ, אל תחשבי על מנגו!"

וככה ישבתי כמה דקות, ואז עשיתי את המבחן וחזרתי הביתה כמו שגבר בן 45+ חוזר הביתה מהעבודה והולך לראות את ערוץ הספורט.

רציתי לאכול מנגו, התפללתי ליהוה שיעשה קסם, ואני אפתח את המקרר ויהיה שם מנגו קריר ועסיסי שיחכה שאני אנגוס בו.

אבל לא, לא היה שם מנגו.

מה כן היה? בעצם לא היה כלום. כי ההורים שלי החליטו שאני כל כך שמנה שאסור לקנות אוכל, אז המקרר שלנו ריק. ויש שם רק תרופות. אז אכלתי אקמולי פטל לארוחת צהריים.

סתם, נראה לכם? תקעתי 2 מילקי עם סלט בצל. היה ממש טעים.

-הסוף- 

וזאת אני בצעירותי.

חפירות של יום שישי- התחביב האהוב עליי!

אין כמו להתעורר בבוקר ולשמוע: "יופי, את שוב חולה. כל הכבוד! כללללל הכבוד!".

תודה אמא, תודה שאת מכינה לנו אוכל מאוד טעים ומעניקה חפירות בחינם, אפילו בבוקר!

ואני אומרת... לא נורא. נכון, הייתי חולה שבועיים וחצי והפסדתי חצי שנת לימודים בגלל זה (בגלל השביתה, ובגלל שזאת שנה מקוצרת, זה מה שיוצא). לא נורא! אני מספיק חכמה בשביל להשלים חומר ברמה של כיתה ו'.

ובסדר, את מאשימה אותי ואת תמשיכי להאשים אותי! אבל לדעתי, אני כלל וכלל לא אשמה. אפשר לחשוב מה כבר עשיתי? שתיתי אייס כל יום כמו נרקומנית, רצתי בתחתונים בכל הבית בצרחות: "אני בריאה כמו גמד שוודי!", התקלחתי במים קפואים ואכלתי קוביות קרח לארוחת הצהריים.

נו באמת, אמא. אחרי כל האקסטרים שעברתי, את מעזה להאשים אותי?

וכעת, כבודי יושבת כאן וכותבת בבלוג המעפן והמוזנח. הכל, ממש הכל, רק כדי לא ללמוד למבחן באזרחות שיש ביום שני.

הו, אזרחות.

המקצוע שגרם לי לאושר וחיוכים בשקל. המקצוע שגרם לי:

לאכול חצי מקרר

להכין עוגה ולזרוק אותה לפח

לעשות אמבטיית קצף לכל הכפכפים שלי

לרקוד לצלילי השיר הזנותי "הקיץ בא" בבגד ים על שולחן האוכל

ליפול ולשבור את האגן

הו, אזרחות.

יחי עקרונות המשטר הדמוקרטי, אחי!