עוד רגע אני פשוט בורחת,

אורזת את מעט חפצי ונפרדת לשלום,

לא,לא באמת,

אני לא הולכת,

אבל שוקלת את זה ללא סוף,

להעלם,

זה נראה לי כל כך מדויק ונכון,

שפתאום לא יראו או ישמעו ממני לתקופה מסוימת,

שתהיה לי היכולת להיות חופשיה,

ונטולת כבדות על חיי,

אני אוהבת אתכם חיים,

גם עם כל המורכבות שיש בכם,

עם הקושי הבלתי פוסק,

אי היכולת לנשום כמו שצריך,

אני עדין אוהבת אתכם,

ויש תכלית לכל דבר בעולם,

וגם לזה,

אז אני לא הולכת,

אני רק מנסה להתמודד.