אני מודה שאני יכולה להיות כל כך עצלנית ועד שאנימתחילה לעשות משהו לוקח לי מאה שנה.

אני עוברת עכשיו תקופה לא קלה בגלל מה קרה עם המשפחה שלי, מה שקרה לסבא היקר שלי...

החלטתי להתחיל להתבגר כבר ולהפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה ומפונקת שמחכה שיגידו לה מה לעשות כל הזמן.

אפילו חבר שלי שם לב לזה והוא מתחיל להעיר לי. עזבו שנחנו רבים כל הזמן בגלל השטויות שלי בזמן האחרון,אבל לפעמים אני חושבת שהוא שוכח מה עובר עליי או שהוא לא שם לב שקשה לי וכל דבר קטן מרתיע אותי, וגורם לי להרגיש שוב רע. אני אוהבת אותו מאוד אבל לפעמים אני מרגישה שאנחנו כבר לא מדברים כמו בעבר. זה מלחיץ אותי אתם יודעים. אני יודעת שהוא אוהבת אותי ומנסה להצחיק אותי עם השטויות שלו. אבל אני צריכה לדבר, אני צריכה להוציא את זה מעצמי ואני אולי עכשיו מתנהגת נורמלי אבל בפנים אני מרגישה כאילו כל העולם מתמוטט, ויש לילות שאני מוצאת את עצמי בוכה בכי כואב כי קשה לי עם זה שסבא איננו. אני באמת מנסה להמשיך הלאה כמו כולם, אבל אני חושבת שאנשים חושבים שאני בסדר וכאילו עבר לי הכל.אז זהו שלא! בגלל זה חזרתי לבלוג ושוב התחלתי לכתוב. בגלל זה התחלתי לחשוב על דברים וחלטתי שאני צריכה הפעם להשתנות.

הבטחתי לסבא שלי שיהיה גאה בי שם למעלה. נרשמתי למכללה ומקווה שהטפסים ששלחתי לפני יומיים יגיעו למקום הנכון במיוחד שיש לי שם צ'ק!!!!אני כל כך מפחדת שזה לא יגיע זה כל כך מלחיץ הדבר הזה....

התחלתי לעשות הליכות ובשבוע האחרון רזיתי 2 קילו בשקט. זאת אומרת עם מאמץ אבל בשקט. ההליכות עושות לי טוב. בכלל זה נותן לי הרגשה טובה כשאני חוזרת  והולכת למקלחת. ותאמינו לי אני אוהבת לעשות את ההליכות האלה לבד, בלי שום חברה שתחור לי כל הדרך ותדבר איתי על הא ובה...לא צריכה כאלה חברות. תאמינו לי אני כבר לא סומכת על אף אחת! חוץ מחבר שלי וחברה טובה שלי לא צריכה עוד חברים. מספיק גרמו לי רע ומספיק פגעו בי.

יש לי את החברות של העבודה ומספיק עם זה. בהליכות הכי כיף ללכת לבד ולחשוב על כל מה שמתחשק לי מבלי שיפריעו לי באמצע. ככה אני יכולה לצאת מתי שבא לי ולחזור מתי שבא לי.

ההרגשה הזאת שאני עולה על המשקל ולראות שאני מתרחקת מה60 ומתקרבת ל 50 עושה לי טוב, אבל עדיין יש לי עוד עבודה ארוכ בשביל זה וצריך לעבוד קשה. בשביל זה צריך להזיז את התחת הקטן שלי ולזוז בלי להתעצל...

היום אני שוקלת 56.1 וזה ממש עושה לי טוב לראות תוצאות טובות.

אני מרגישה שאני משתנה ואני רוצה את השינוי הזה. עוד חודשיים אפילו פחות אני חוזרת לצפון ואתחיל לחפש עם חבר שלי דירה. אני כל כך צריכה את השינוי הזה. את החופש האמיתי הזה. את ההרגשה שהפעם אני באמת צריכה להיות תלוייה רק בעצמי ולהיות אחראית על עצמי מבלי שיגידו לי מה לעשות ולחכות שיגידו לי מה לעשות. אני חייבת את השינוי הזה!!!!

בזה אסיים את היום, להתראות לפעם הבאה...

M-L-D

נעלמתי קצת בתקופה האחרונה. לא היה לי מה לכתוב וגם כשרציתי לכתוב לא הייתי מסוגלת לזה.

אני עוברת תקופה קשה בתקופה האחרונה. סבא שלי נפטר לפני שלושה שבועות וכל המשפחה לקחה את זה נורא קשה. זה היה ממש בום לכולנו. אני הייתי בבית שבועיים. שבוע אח לקחת חופשה בשביל להיות עם המשפחה שלי ולבקר את סבא שלי בביה"ח.

רק ביום האחרון ביקרתי אותו עם אחותי הגדולה וזה היה מראה לא קל לראות את סבא שלי מחובר לכל כך הרבה מכשירים. לא זיהיתי אותו כשנכנסתי לטיפול נמרץ. אם אחותי הגדולה וסבתא שלי לא היו עומדות ליד סבא שלי הייתי ממשיכה הלאה.

קלטתי פתאום שזה לא הסבא שאני מכירהץ הוא תמיד היה נראה טוב, בריא ומטופח. זה היה מראה לא קל לראות אותו שוכב עם צינור בתוך הגוף...

לפני חודש וחצי, סבא שלי חלה בדלקת ריאות. זה התדרדר ותוך שבועיים הוא הלך. בחיים לא אשכח שהייתי צריכה לנסוע לת"א לטיסה לאילת, חיכיתי בבוקר שאבא שלי יכנס לחדר ב 6 וחצי ויגיד לי שלום לפני שהוא נוסע לעבודה. תמיד אני מתעוררת בשביל לחכות להגיד שלום לאבא שלי לפני שאני חוזרת לאילת. חיכיתי, ופתאום אני רואה את אחותי הגדולה נכנסת לחדר וקוראת לי החוצה בכדי לא להעיר את אחותי הקטנה שישנה איתי באותו חדר.

אני זוכרת שהלב שלי דפק חזק כי זה היה ממש מוזר, איפה אבא? למה אחותי קוראת לי החוצה? ראיתי את העיניים שלה אדומות וישר הבנתי......אני בחיים לא אשכח שלא האמנתי לה ורציתי להיות בטוחה שהבכל בסדר עם סבא שלי. זה לא היה ככה. ביום ראשון לפנות בוקר לא הצליחו להחיות את סבא שלי והוא הלך....בכיתי כל היום. אחותי נסעה לסבתא שלי לעזור לה עם כל הסידורים בבית לשיבעה...נשארתי לבד עם אחותי הקטנה וחיכיתי לה שתתעורר. לא ידעתי איך לספר לה. בכל זאת היא ילדה קטנה בת 10.

כשהיא התעוררה, קראתי לה למיטה שלי והתחלתי לספר לה. היא בהתחלה לא בכתה ואז התחילה לבכות יחד איתי. אבל עדיין ילדה בת 10 לא כל כך מבינה בזה. זה פע הראשונה שאנחנו חוות את זה. זה כואב ועדיין כואב. אני עדיין לא מעקלת. זה נראה כל כך לא אמיתי, זה נראה כאילו סבא שלי עדיין פה איתנו. אני לא יכולה עדיין להאמין לזה....

כואב לי לכתוב את זה... אני פשוט לא יכולה להמשיך..אני יודעת שזה חלק מהחיים שלנו לצערי הרב, אבל זה לא נקלט עדיין.יום ראשון יש הזכרה ואני לא יודעת אם אני באה לשם וישחררו אותי הבייתה. אני יודעת שאם לא ישחררו אותי הבייתה זה יאכל אותי מאוד...

אני חייבת לסיים ולנוח לפני העבודה. שיהיה לכם יום טוב.

M-L-D.