היה סביר, וזה בערך מה שקרה:

הגענו לבית דודיי על מנת לעשות את הסדר, וההחלטה הייתה להתחיל בשמונה בערב. וכך, כמו כל ישראלי דייקן, התחלנו בשמונה ועשרים.

עברנו על סימני הסדר והגענו לכוסית ראשונה. יש לציין שאצלנו הכוסיות היו בערך בגודל של המסך שלכם בבית (אלה שיש להם מסך ישן).

המשכנו עוד קצת ואז אכלנו מהגפילטע ומהסלטים הקרים המעודנים. בקיצור נחנקנו מאוכל אשכנזי עד שלא ידענו די.

ואז ידענו די והמשכנו. קראנו קצת מכות (גם היו מכות בין הבן דוד בן השנתיים (שמתם לב כמה בן?) ובין המצות שהיו לו בצלחת) והמשכנו לכוסית שניה. נשאר רק תירוש.

ואז אכלנו את הקניידל ואת העוף ובקיצור נחנקנו מאוכל אשכנזי עד שכבר לא נשאר מקום בגלל כל הגפילטע.

ואז הגיעה הכוס לאליהו הנביא. אבא שלי אמר שהוא בא כמו המפץ הגדול: בשנייה אחת. האמת היא שהעובדה שאליהו הנביא בא להשתכר בכל הבתים היא באמת כמו המפץ בגדול: כשהוא מגיע זה קורה מהר וזה בכלל פתטי לחשוב על זה. הרי אחרי הבית העשירי הוא כבר מחפש כוסות יין אצל הומלסים.

ואז הגענו לכוס רביעית ונאלצנו להסתפק בקולה (אליהו גמר את כל התירוש שנשאר).

ואז קראנו את מזמורי "חד גדיא" ו"אחד מי יודע?". ב"אחד מי יודע?" אני לא מבין את הקטע: סעמק, אתם לא חושבים שאחרי הסדר הרביעי שאנחנו עושים אנחנו גם יכולים לענות לכם על זה בלי שתשאלו אותנו?!

וכמובן ששכחתי לספר לכם על הרעיון של אחיי ובני דודיי להחביא להורים את האפיקומן אחרי שהם מוצאים אותו. מה בדיוק קורה להורה שמוצא את האפיקומן? קונה לילד שמצא אותו עוד מתנה?

ואז הלכנו לישון מלאים ביין, תירוש וקולה.

חג שמח.