בחודשים האחרונים ממש התקדמתי עם הדיסקים שלי. כבר הגעתי לשנת 77 (אני קונה דיסקים של להקות בצורה כרונולוגית, מה שגם גורם לזה שאני מקשיבה למוזיקה לפי שנים). אבל נתקעתי עם כמה אמנים בסביבות 73. אז סוף סוף, שבוע שעבר, אחרי יום בזבוזים מטורף בת"א (הלכו לי 500 ש"ח), השלמתי כמה דברים שהייתי צריכה. קניתי סוף סוף את האלבום השלישי של קווין, את האלבום השני והשלישי של בריאן אינו ואת האלבום השלישי של ג'ון קייל. עם בריאן אני מפסיקה אחרי האלבומים האלה, בגלל שאחרי זה הוא עושה רק מוזיקת אמביינט, ואין לי כוח לזה. בכל מקרה, עכשיו נשאר לי לקנות רק את האלבום השישי של רוקסי מיוזיק והאלבום הראשון של המודרן לאברס עד שאני מדביקה את שאר הדברים מ77.
note: יש כמה אלבומים שאני מקשיבה להם שיצאו ב78-9, אני לא -רק- ב77.
כל הזמן שואלים אותי למה אני מקשיבה לדיסקוגרפיות של אמנים בסדר כרונולוגי, ואיך אני יכולה להקשיב לאלבומים שלמים כל פעם, ולא לכמה שירים ואז לעבור אמן.
טוב, כי ככה זה יותר כיף. זה לא רק להקשיב למוזיקה, זה לעבור חוויה מסויימת. חוויה של התקופה, חוויה של האמן, חוויה של האלבום.
לפני כמה שבועות התחלתי להקשיב לראנאווייז. הן נורא מגניבות, למרות שהן מן הארכיטיפ של להקות בנות מתלהבות מדי.
וג'ואן ג'ט פשוט פאקינג שווה מדי.
אני כל כך כל כך כל כך כל כך אוהבת את Tegan and Sara (זה מרגיש לי ממש מוזר לכתוב את השמות שלהן בעברית). ברצינות. הן הלהקה-מהזמן-האחרון (כאילו, מה10 שנים האחרונות) האהובה עליי. וחוץ מזה שהמוזיקה שלהן אדירה, הן גם ממש מצחיקות וחמודות. ושוות. ממש.
(טיגן מימין, שרה משמאל) (כן! אני מבדילה ביניהן!)
אז בכל מקרה, הן עושות מוזיקה ממש טובה. שלושת האלבומים הראשונים שלהן הם חביבים, אבל בעיקר פולקיים ובלי יותר מדי תחכום.
הנה דווקא אחד שירים היותר טובים מהאלבום השלישי:
(למקרה שלא רואים את הקליפ, הנה לינק)
האלבום הרביעי הוא כבר משהו אחר. הוא עדיין קצת פולקי, ולהרבה מהשירים יש נטייה להישמע דומים, אבל זה האלבום שבו הן ממש התחילו להתנסות עם המנגינה, ובעיקר עם ההרמוניה של הקולות שלהן. הנה אחד השירים היותר מוצלחים מהאלבום (שנקרא So Jealous)
(למקרה שלא רואים את הקליפ, הנה לינק)
אז בכל מקרה, באלבום החמישי הן כבר פשוט מדהימות. המפיק שלהן, כריס וואלה, פשוט עשה עבודה מעולה בעיבודים. הן גם מכניסות הרבה יותר רוק ואלקטרו\סינתים והן ממש התפרעו עם ההרמוניות בקולות בכמה שירים, אז כבר כל שיר פשוט דורש הקשבות חוזרות רק כדי לשמוע את כל הפרטים הקטנים, וגם אין כבר את הבעיה הזאת של שירים שנשמעים אותו דבר. הייתי (ואני עדיין קצת) מכורה לאלבום הזה במשך המון זמן. הוא פשוט ממכר. לאלבום קוראים The Con. תקשיבו לו.
בכל מקרה, הנה השיר הכי ממכר מהאלבום:
(למקרה שלא רואים את הקליפ, הנה לינק)
והנה השיר שאני הכי אוהבת מהאלבום:
(למקרה שלא רואים את הקליפ, הנה לינק)
והנה סתם עוד שיר טוב:
(למקרה שלא רואים את הקליפ, הנה לינק)
איכשהו יצא שרוב המעריצות אוהבות יותר את טיגן, אבל אני אוהבת יותר את שרה. השירים שהיא כותבת לאלבומים הם בד"כ השירים האהובים עליי, ואני יותר אוהבת את הקול שלה. מה שכן, טיגן יותר מצחיקה.
בכל מקרה, יוצא להן אלבום חדש באוקטובר ואני מחכה בקוצר רוח. הן שוב עובדות עם כריס וואלה, ועושה רושם שהאלבום יהיה מגניב. ואולי אני אלך להופעה שלהן.
יצא לThe Gossip אלבום חדש והוא פשוט אדיר. התחלתי להקשיב לו היום ולא יכולתי להפסיק. בת' דיטו פשוט מלכה. זה אלבום כזה כיף. והם גם הכניסו בו טיפה טיפה דאנס, אז הוא מקפיץ כזה. לאלבום קוראים Music for Men. תקשיבו לו.
האלבום השני של בריאן אינו מעולה. בכלל, אני נורא אוהבת את בריאן אינו.
כשאני שומעת את השיר Disorder של Joy Division, אני מרגישה כאילו אני עומדת לבכות מרוב שהוא מושלם. יש משהו בשיר הזה שהוא פשוט... יפה. במלוא מובן המילה. כשאני שומעת אותו, אני מרגישה כאילו הקול של איאן קרטיס חודר לי בין כל התאים בגוף, אני מרגישה שאני נחנקת, אבל שאני בכלל לא צריכה את האוויר, ושכל העולם עוצר, ואני קפואה, ורק המוזיקה נמצאת והיא ממלאת את הכל. את כל החלקים הריקים בעולם. את כל החלקים הריקים בי.
אה, אבל חייבים להקשיב לשיר הזה בחושך. ג'וי דיוויז'ן עושים מוזיקה של חושך.
את ההרגשה הזאת קיבלתי עד עכשיו רק משני שירים אחרים - Hallelujah, בביצועו המופלא של ג'ף באקלי, וStation to Station המדהים של דיוויד בואי, שלמרות שזה שיר של 10 דקות, הוא תמיד מרגיש לי קצר מדי.
והנה דיסאורדר, השיר שכרגע הופך את חיי למושלמים:
(למקרה שלא רואים את הקליפ, הנה לינק)
הו, איאן קרטיס
טוב, מה? תגיבו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
