16 למרץ, אמצע הלילה:
קלטתי עכשיו שאני נזכרת באיזו טראומה שקרתה לי כשהייתי בת 7, ועד השנייה הזאת בכלל לא קלטתי שאני זוכרת אותה. זאת אומרת, המודע שלי שכח אותה כמעט לחלוטין, אבל בתכלס התת מודע שלי שיחק איתה פינג פונג ומסירות במשך כמה שנים וגרם לי לחשוב שחוסר הרצון שלי ללבוש סנדלים הוא החלטה סגנונית, ולא בעצם פחד משתק שתוקף אותי כל פעם שאני רק חושבת על לשים סנדלים. אני לא יודעת איך פתאום עלתה לי כל התקרית ההיא למוח, אבל זה הרגיש כמו לראות את הגננת שלי או משהו. כאילו מישהי שאני לא ממש זוכרת איך היא נראית או מרגישה, אבל אני אף פעם לא אשכח שאני מכירה אותה.
19 למרץ. גם כן אמצע הלילה:
טוב, מצד אחד אני לא באמת יודעת אם אני רוצה לשכוח ממנה, אבל מצד שני יש בי חלק שלא רוצה לראות אותה יותר בחיים. אני רוצה שהיא פשוט תהיה איזה חלק נשכח בחיים שלי. היא פגעה בי. היא ממש פגעה בי. יותר גרוע מזה שהיא אמרה שלי שהיא לא אוהבת אותי ופשוט המשיכה הלאה בכיף שלה למצוא את אהבת חייה אחרי שעזבתי, היא גרמה לי לחשוב כאילו היא כן מרגישה כלפיי מה שאני מרגישה כלפיה. זה החלק הכי נורא. הרגשתי כאילו היא מסוגלת להיות מאוהבת בי, כשבעצם זה היה פשוט שקר והיא לא רצתה לפגוע בי (הו, האירוניה).
אבל העניין הוא שזה כל כך כיף להיות מאוהבת בה. אוף, שתפסיק להיות כזאת מושלמת ומקסימה.
אה! פספסתי לגמרי את זה שלפני 3 שבועות הבלוג של חגג 5 שנים! רואים שאני כבר לא אוהבת אותו כמו שאהבתי פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
