בפוסט הקודם שלי כתבתי שאני מרגישה לא-מסונכרנת עם שאר העולם.
אני לא יודעת לגמרי איך להסביר את זה. אני פשוט מרגישה כאילו אני נמצאת במקום שונה, רגשית ומנטלית, משאר האנשים שאני מכירה. מאז שחזרתי אני מרגישה סוג-של ניתוק כזה. אני מרגישה מבודדת במידה מסויימת. אני מרגישה כאילו אני בהפסקה מהחיים, בטיים אאוט, בזמן ששאר האנשים ממשיכים לשחק את המשחק. כאילו אני מסתכלת עליהם מבחוץ. אבל זה לא מרגיש רע. אני פשוט בהפסקה.
מלכה (החתולה שלי) ישנה איתי כרגע במיטה. היא כל כך חמודה, שזה כמעט בלתי אפשרי.
ביום שבת בערב נסעתי אל אמא שלי לכמה ימים (אני מחלקת את זמני בין הבית של אבא בירושלים, לבין הבית של אמא ברמת גן).
לפני בערך שבועיים אני וצליל גילינו שאנחנו גרות באותו רחוב ברמת גן.
אז נפגשנו ביום ראשון, וישבנו ודיברנו קצת וראינו סרט של החבובות. שכחתי כמה שאני אוהבת את החבובות.
צליל: "הוא לא יכול לעוף, בגלל שהוא לובסטר!"
אני: "נכון#$%^#$%#$!!" *צוחקת בהיסטריה*
אני כל כך אוהבת כשמציינים את המובן מאליו.
היום נפגשתי עם לרכמתל. היא איחרה, והתעצבנתי עליה.
אבל בסוף הייתה לנו שיחה של בערך 40 דקות על החברים ההומואים שלנו, ועל זה שהיא צריכה לספר לאמא שלה על הקיום שלי. כל פעם שאני עושה איתה את השיחה הזאת, אני מרגישה כמו המאהבת הסודית שלה. (כל כך לא.)
בנסיעה הביתה אבא שלי שאל מה עשיתי היום, ואמרתי לו שפגשתי חברה בת"א. כשהוא שאל את מי, אמרתי לו "את לרכמתל" (רק שאמרתי את השם האמיתי שלה) ואז הוא שאל מאיפה אני מכירה אותה ועניתי "אמרתי לך, הכרתי באינטרנט." השאלה הבאה שלו הייתה "היא אוהבת את טיגן ושרה?".
בכל מקרה, אח"כ עניתי לו שלא, ובלה בלה בלה ואני כבר מכירה אותה כמעט 3 שנים וכבר דיברתי איתו עליה ו-וואטאבר.
והשיחה הזאת גרמה לי לחשוב על כל המערכת יחסים הזאת שלנו. נראה לי שלרכמתל היא אחת מאולי שני אנשים שאי פעם הכרתי\פגשתי רק באמצעות האינטרנט. והיא הפכה לאולי אחת החברות הכי טובות ומעניינות שלי.
ואני חושבת על כל ההתפתחות של החברות שלנו, והיא מרגישה כמו משהו שאני יכולה לכתוב עליו ספר. ברצינות. תגובה אקראית בבלוג, תקשורת בתגובות, תקשורת במסנג'ר, תקשורת בטלפון, פגישה במציאות. מנושאי שיחה שטחיים עברנו לנושאי שיחה עמוקים יותר ויותר. יש דברים שסיפרתי לה, שלא סיפרתי לאף אחד אחר. אי פעם.
אני חושבת על איך כל צעד במערכת יחסים הזאת הוא חשוב. וכמה הרבה צעדים היו.
אני ממש אוהבת להסתכל על דברים ברטרוספקטיבה.
אני צריכה לדבר עם אביב בקשר לסדר פסח.
נגמר לי המקום לדברים בחדר. ברצינות, שאני לא יודעת מה לעשות.
אז אני מתכננת לנסוע לעבוד לכמה חודשים הקרובים, ואז בקיץ לנסוע כנראה לארה"ב\קנדה כדי לראות הופעות של כל מיני אמנים שכרגע אני יכולה רק להניח שיופיעו בקיץ בארה"ב\קנדה. כרגע בתכנון? טיגן ושרה, ליידי גאגא, אמנדה פאלמר\אוולין אוולין, Kaki King (אני לא עומדת לכתוב את השם שלה בעברית. ורק שתדעו, זה קיצור לקת'רין), אסטרונאוטליס ו-Uh Huh Her. נראה, אולי יהיו עוד. אה, ואולי גם An Horse יופיעו בקיץ.
אני ממש מקווה שיהיה לי מספיק כסף.
אני מתחילה ממש להתמכר ולפתח אובססיה לKaki King.
בקיצור - היא גיטריסטית מדהימה שבשני האלבומים האחרונים שלה גם התחילה להכניס בס-תופים-פסנתר-גיטרה חשמלית-סינת'סייזר-שירה למוזיקה שלה, אחרי ששני האלבומים הראשונים שלה היו בעיקר אלבומי סולו-גיטרה אקוסטית-אינסטרומנטליים.
והיא פאקינג מדהימה. יש לה סגנון נגינה ממש מגניב, והיא ניגנה בכל הכלים חוץ מהסינת' באלבומים שלה.
וביליתי את השבוע האחרון בלראות הופעות שלה ביוטיוב. היא פשוט כל כך חמודה ומוכשרת ומשעשעת ומעניינת, ולראות אותה מנגנת זה אחד הדברים הכי מהפנטים, אבר.
רגע, הנה דוגמא:
(למען האמת, היה קליפ יותר טוב, אבל לא יכולתי לשים אותו כאן)
אה, והנה עוד קטע ממש מרשים:
וטוב, חוץ מזה שהיא מוכשרת ברמות מטורפות, היא גם so very pretty:
פאק, אני כל כך אוהבת את האף שלה.
We all dream of revenge.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
