And if you want me, I'm your country.
כשאני מסתכלת על בת שבע כל קצוות הגוף שלי מתחילים לעקצץ ולדגדג. אני מרגישה את הלב שלי פועם מהר יותר כשאני מצליחה לגרום לה לחייך, ואני יכולה פשוט לעמוד במשך כמה שעות טובות ולשמוע אותה מדברת ולהסתכל על הפנים שלה ולהתאהב בה עוד אלפית התאהבות עם כל שנייה שעוברת.
היא גורמת לי להרגיש כאילו אני מתעלפת וחוזרת להכרה באותו זמן.
אופוריה. היא גורמת לי לחוש אופוריה טהורה ומשכרת וממכרת.
בגלל זה אני מאוהבת בה.
היא אמרה לי שאם הייתי אומרת לה את זה לפני שעזבתי, היא לא הייתה נותנת לי ללכת, ואני אמרתי לה שאם היא הייתה מבקשת ממני להישאר, הייתי נשארת.
היא אמרה לי שאם לא הייתי עוזבת אז הדברים בינינו היו מתפתחים.
היא אמרה לי שאחרי שעזבתי היא ממש התגעגעה אליי.
היא גם אמרה לי שעכשיו היא כבר המשיכה הלאה.
פספסתי. פשוט פספסתי.
זה לא היה שווה את זה. ועכשיו אני בקושי יכולה כבר לנשום.
ומחר אני מתחילה לעבוד בטלמרקטינג. תירו בי. פשוט פאקינג תירו בי.
ובאמא שלכם, תגיבו. אני מחפשת סימפתיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
