השנה הזאת הייתה מדהימה ומטורפת. נראה לי שזאת השנה הכי טובה שהייתה לי עד עכשיו. קרו כל כך הרבה דברים. כשאני חושבת על שאר האנשים מהשכבה לי אני רק חושבת על כמה שהם משעממים. הלכו לצבא. חוזרים בסופ״שים, יושבים בתקליט ומדברים על המפקדים שלהם ועל הקורסים שלהם והם חושבים שהם כאלה בוגרים ומעניינים ועושים כל מה שהם צריכים כדי להגיע אל המטרה העילאית שהי כמובן לחוות אושר דרך טיול פוסט-צבאי להודו, לעשות פסיכומטרי, ללמוד את הדבר הכי מעניין בעולם ואז להשתקע בקריירה, נישואים ו2.4 ילדים.
הם פשוט אידיוטים צרי אופקים. הם לא יודעים מה העולם יכול להציע להם ומה הם באמת יכולים לעשות איתו.
ואני? לי הייתה את השנה הכי מגניבה בעולם.
היא התחילה בכיכר טרפלגר במרכז לונדון, בעודי מחבקת זרים ומשתפדת על גדרות, וכפי שנראה, כך היא גם עומדת להסתיים.
ומה היה בדרך?
טוב, התחלתי עם קנדה. אחרי 4 חודשים של עבודה מייגעת בלונדון, נסעתי לקנדה, ל3 שבועות, כדי לחצות את כל המדינה, ממערב למזרח רק בשביל לראות 12 הופעות של אותה להקה. במקרה יצא שזו הלהקה הכי מדהימה וכיפית בעולם. טיגן ושרה. ואחרי קנדה, ירדתי לניו יורק, להופעה של ליידי גאגא, שבכלל לא היה לי כרטיס אליה והיא הייתה סולד-אאוט לחלוטין, והצלחתי, ע״י עקשנות וייאוש להשיג כרטיס ולהיכנס ועל הדרך גם לפגוש אנשים כיפיים ואינטיליגנטים ומעניינים.
זה היה מסע מדהים. להגיע כל יומיים לעיר חדשה עם אנשים חדשים ותנאי מזג אוויר חדשים. זו הייתה החוויה שפתחה לי את העיניים. שהראתה לי שאם יש מקום שאני רוצה להגיע אליו, משהו שאני רוצה לראות, באמת שאין שום דבר שמונע ממני ללכת על זה. שהעולם פשוט יושב שם, ומחכה לי. סוג של קיבלתי פרספקטיבה חדשה על החיים.
אם רוצים משהו, הוא קורה. אם משהו משתבש, הוא מסתדר בסוף. פשוט ככה.
חזרתי לארץ. לגור עם ההורים. במשך 3 חודשים פשוט ישנתי וראיתי טלוויזיה ויצאתי בערב לעיר. Lather, rinse, repeat.
אז יצאתי לעיר. עם נועה, בעיקר. ונועה הכירה חברה-הכי-טובה חדשה. שרה, שמה. שרה הייתה אז המלצרית בסטארדאסט. הפאב החביב עלינו. הייתה לי איתה היכרות די שטחית, אך היא נראתה חביבה.
יום בהיר אחד, שרה ונועה החליטו שהן רוצות לעבור לגור בדירה במרכז העיר. ואז הן חשבו על זה שכדאי להביא עוד שותף/ה כדי להקל על שכר הדירה. החלטתי שמתאים לי והצטרפתי אל מסע חיפוש הדירה.
מצאנו דירה מהממת במרכז העיר. אבל ממש במרכז. 5 דקות הליכה מהסטארדאסט.
נועה הסתברה כהבנאדם הכי מזוויע שאפשר לגור איתו. היא ושרה שיגעו אחת את השנייה. היה קטע עם פסטה.
היא עזבה את הדירה אחרי חודש.
אז נשארנו רק אני ושרה. בדרך גם יוסיי ודניאל נכנסו ויצאו מהדירה, אבל בתכל׳ס, נשארנו רק אנחנו. ועל רקע כל ההתרחשויות האלה, גילינו כמה שכיף לנו ביחד. פתאום קלטנו כמה שאנחנו מתאימות אחת לשנייה. סוג-של התאהבנו, רק אפלטונית.
אז ככה פגשתי את שרה. שהייתה אולי המרכיב הכי חשוב בשנה הזאת.
אז גרנו בדירה. שרה עבדה בסטארדאסט, אני עבדתי בהולי בייגל. כל יום, בהתאם לשעות העבודה שלנו היינו מבלות זמן איכות, ואוכלות אורז ותפוחי אדמה ובייגלים.
אלו היו זמנים.
ובכל הזמן הזה אני כבר מתכננת להתחיל את השירות הלאומי שלי. הלכתי לראיונות, ושיחות ושיבוצים. הייתי כבר עם רגל וחצי בתוך השירות.
ואז נסעתי לראות את טיגן ושרה באמסטרדם. והכל חזר אליי. הופעות, אנשים, ארצות, ערים. המחשבה על להישאר בארץ לעוד שנה ולהתנדב באיזה מקום שלא באמת מעניין אותי, הייתה פשוט עינוי. אני לא רוצה לעשות שירות לאומי. לא עכשיו. אני חייבת למצות את החשק ההרפתקני הזה לפני שהוא יעבור לי.
בקיץ אמנדה פאלמר הודיעה שבסתיו היא עומדת לככב בהפקה של המחזמר קברט בבוסטון. וזה נשמע לי כל כך פאקינג מגניב, והתבאסתי כל הקיץ על זה שאני לא יכולה ללכת. ואז היא הודיעה על כל מיני הופעות סולו מגניבות שהיא תעשה בתאטרון של קברט לכל אורך ספטמבר-אוקטובר. ועוד יותר התבאסתי.
ובסוף החלטתי שאני פאקינג נוסעת לשבוע לבוסטון כדי לראות פעמיים את קברט והופעת סולו אחת באמצע אוקטובר.
ואז היא כתבה בפורום מעריצים שלה שישריינו את האלווין. אז החלטתי להישאר עד האלווין. ואז היא הודיעה שבהאלווין יש הופעת איחוד לדרזדן דולז בניו יורק. אז הזמנתי טיסה שעוזבת את ארה״ב ב2 לנובמבר.
ואז אמנדה הודיעה על שתי הופעות מיוחדות של הדרזדן דולז ב2 וב3 לנובמבר, בבוסטון. שיניתי את הטיסה. החלטתי שאני עוזבת ב9 לנובמבר, חזרה ללונדון. לעבוד בכריסטמס.
12 הופעות. קברט, סולו, דרזדן דולז.
ועכשיו אני כאן, בלונדון, כבר אחרי הכריסטמס, ועוד יומיים מתחילה שנה חדשה.
נראה לי בעצם שהקטעים הכי חשובים בשנה הזאת היו כל האנשים. בעיקר חברויות שכבר היו קיימות ורק התחזקו.
אני ודניאל למשל נעשינו חברים הרבה יותר טובים ממה שאי פעם היינו כשלמדנו ביחד. זה התחיל קצת אחרי שהוא עבר את ההתקף שלו, שהחלטתי לעבוד יותר על הקשר הזה. וככה יצא שאחרי שחזרתי מאנגליה-קנדה-ניו יורק, מצאתי את עצמי נוסעת למודיעין על בסיס קבוע, ויושבת עם דניאל לשיחות מוזיקה יומרניות עם כוס תה צמחים מתחת לפרגולה שבגינה שלו. ובעצם דניאל הפך לה-בנאדם שלי לדבר איתו על מוזיקה. ואחרי שעברתי לעיר התחלנו להיפגש הרבה לכוס קפה ושיחה יומרנית, ועשינו מחקר לגבי מה הקפה הכי טוב בעיר (רימון) וניסינו רק למצוא מקומות חדשים לשבת בהם, ואיפשהו שם על הדרך, קלטתי כמה שדניאל ממלא את הנישה שלמה בחיים שלי, והרבה יותר מזה.
אני ואביב נעשינו חברים טובים בסביבות כיתה י״א. אבל בשנה האחרונה הקשר שלנו נעשה כל כך הרבה יותר יציב ועומד בפני עצמו. במקום לראות אחד את השנייה כל יום בבי״ס, התחלנו להיפגש כמעט כל יום ולדבר בטלפון כל הזמן וכשלא התראינו ליותר מ3 ימים, *ממש* הרגשנו את זה. והשקענו במערכת יחסים. התאמצנו בשבילה. ונעשינו כל כך הרבה יותר קרובים ממה שאי פעם היינו.
אורי הוא אחד האנשים שאני הכי מודה ליקום על זה שיצא לי להכיר אותם. הוא לא רק אחד האנשים הכי יצירתיים ומקוריים ומעניינים ומצחיקים שפגשתי, הוא גם חתיכת חבר טוב. ודרכו, בתכלס, יצא לי להכיר עוד כל כך הרבה אנשים אחרים, שגם אליהם הוא חבר מדהים.
ובשנה הזאת יצא לנו להיפגש כל כך הרבה ולבלות ערבי גראס/חשיש-וסרט, ובמיוחד אחרי שעברתי לעיר, היינו נפגשים לבירה כמה פעמים בשבוע, עם כל האנשים המגניבים האחרים שהוא מכיר, ו-וואלה, ככה יצא שהיו לי באמת חיי חברה.
ובת שבע. בת שבע.
על הדרך הכרתי גם את שיר, שהיא הישראלית הראשונה שפגשתי עם אותו טעם בתרבות פופ (מוזיקה-טלוויזיה-קולנוע וכו'), וכך יצאה לה עוד מערכת יחסית חברית וחמודה שהתחילה כסטוקינג הדדי וכרגע מורכבת מזה שאני ממש נהנית לקרוא את הטוויטר שלה.
אגב, לגור עם המלצרית (הנחמדה) מהסטארדאסט נותן לך מעמד. אין דבר יותר כיף מאשר לצאת מהעבודה בהולי בייגל ב11 בלילה, ללכת 3 מטר אל הסטארדאסט, לצעוק "שרצ!", לשמוע ״כללצ!״ בחזרה, ואז חשבת לקעורית בייגלה וצ׳ייסרים חינם, לכבד את הבעלים בבייגלים (מהולי בייגל) בתמורה לחצי גולדסטאר ולרדת על הטעם המוזיקלי של הברמן הנוכחי. ולהזיל ריר על הבוסית של שרה.
לשכור את הדירה הזאתי במרכז העיר פשוט שינה לי את החיים. מכל בחינה.
והולי בייגל. בואו נדבר רגע על הולי בייגל. את העבודה הזאת לקחתי, למרות המשכורת מינימום ולמרות האי-טבעונות, כי הייתי צריכה לשלם איכשהו את השכר דירה והסניף היה 2 מטר מהדירה.
על פי כמה שזכור לי, העבודה לא הייתה מדהימה, והמשכורה לא הייתה מטורפת, והיו זמנים שבאמת פשוט סבלתי. אבל כשאני חושבת על זה, ממש אהבתי את העבודה הזאת. אהבתי לבוא בבוקר ולאפות את הבייגלים בדיוק איך שאני אוהבת, ולחתוך את כל הירקות כמו שאני אוהבת, ולהכין לעצמי מלא קפה במכונת אספרסו, ואז להגיד בוקר טוב לבוס ולנהל שיחות לא-קשורות עם העובדים האחרים והיו עובדים שכל כך נהניתי לעבוד איתם (ובכך אני רשמית מקדישה את כל הפסקה האחרונה לנסיה), ולדבר איתם, והיו אנשים שפשוט למדתי מהם המון, והיו לנו את הקטעים שלנו והצחוקים שלנו, וידעתי שעם כל עובד עומדת להיות משמרת עם אופי משלה, והבוס שלי הי כל כך חמוד וצרפתי עם חוש הומור בלתי סביר. וכולם שם היו או דוסים, או אמריקאים, או שניהם, חוץ ממני. וזו הייתה חוויה מלמדת.
אני חושבת, ויודעת, שהיום אני שונה לחלוטין ממה שהייתי לפני שנה. זו הייתה השנה הכי מלאת התרחשויות שאי פעם הייתה לי. עכשיו מעניין אותי לראות איך ייראה הפוסט הזה עוד שנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
