וההרפתקה הבוסטונית שלי ממשיכה!
אני רוצה לכתוב הרבה על כל מה שקורה איתי, אבל בתכל'ס לא באמת קורה כל כך הרבה. כאילו, כן, הלכתי לכל מיני הופעות(והנה ההוכחות!), ופגשתי כל מיני אנשים, ואני עוברת בין קאוצ'סרפר לקאוצ'סרפר.
אני עושה הרבה הסתובבות חסרת-מטרה. בד"כ אני אני עוצרת איפשהו לשתות קפה ולשבת לכמה שעות ולקרוא.
אתמול הלכתי לפיצרייה טבעונית וזה היה הדבר הכי נהדר שאכלתי. לא ידעתי כמה התגעגעת לפיצה עד שסיימתי שני משולשים ב30 שניות.
יש כאן אחלה קהילה טבעונית\צמחונית והמון מסעדות ודברים.
צליל מגיעה לכאן עוד שבועיים, וזה יהיה ממש נחמד כשזה יקרה. אני כבר ממש מחכה לסוף החודש, כי אז קורים המון דברים מגניבים. חוץ מזה שצליל מגיעה, אני הולכת ל3 הופעות של הדרזדן דולס, שבהן אני מצפה לראות כל מיני אנשים שאני מכירה מהופעות של טיגן ושרה (ג'יימי וליזי, לדוגמה), ויש את פסטיבל הצמחונות של בוסטון ב30 לאוקטובר, וב29 יש את ההופעה האחרונה של קברט, ואני הולכת לזה ויש לי מקום ממש ממש טוב.
נראה לי שסידרתי לעצמי עבודה באנגליה. אני מגיעה לשם ב9 לנובמבר, וזה טוב שיהיה לי מקום ללכת אליו איך שאני מגיעה, ואני אתחיל ישר לעבוד. למרות כל התלונות שהיו לי על אנגליה ועל האנגלים עצמם, אני דווקא מתגעגעת ללונדון. אני מתגעגעת בעיקר לטיוב (הרכבת התחתית). אני ממש אוהבת את הטיוב. יש לי אפילו אפליקציית טיוב באייפוד. ואני מתגעגעת לקמדן טאון. זו אולי השכונה הכי מגניבה ביקום.
גם התחבורה הציבורית בבוסטון ממש מוצלחת. היא לא מקיפה כמו הטיוב, אבל היא מוצלחת nontheless. מה שכן, היא הרבה יותר זולה. נגיד, כרטיס חופשי-שבועי לתחבורה בלונדון עולה 30 פאונד, וכאן זה 15 דולר. שזה בערך 10 פאונד.
אבל הטיוב זה מושלם.
בשבוע האחרון דיברתי הרבה עם אנשים מהבית. זה מרגיש כאילו אני כאן כבר איזה חודש, אבל בתכל'ס זה רק איזה שבוע וחצי.
אני מחכה ליום שבו אמנדה פאלמר תאכיל אותי אננס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
