אני יושבת כרגע בסטארבאקס ליד הארוורד סקוור בקיימברידג', מסצ'וסטס.
אני גם מקשיבה כרגע לאלבום השני של הדרזדן דולס. בהתחלה פחות אהבתי אותו מאת הראשון, אבל עכשיו נראה לי שאני אוהבת אותו יותר. הוא הרבה יותר פופ-י, ופחות אפל, אבל ככה הוא גם יותר ממכר.
את השבוע שלפני הטיסה העברתי רק בלהתרוצץ ולראות אנשים בפעם האחרונה לפני שאני נוסעת. ביום שלישי שעבר ראיתי את נגה ונדב וליאת בפעם האחרונה, ביום רביעי את נעם, דניאל, סיון ומיכאל (הצימוק).
ביום חמישי אני ושרה העברנו את הערב האחרון בדירה, לפני שהיא עוברת לידיהם של שי ובת שבע, ששוכרים אותה אחרינו. זה הרגיש ממש עצוב. היה משונה לשבת שם ולקלוט שהפרק הזה מהחיים שלי הסתיים. החמישה חודשים האלה של לגור עם שרה פשוט נגמרו. והם היו נפלאים. זה פשוט הרגיש כל כך טוב להיות חלק מהעיר הזאת. ללכת לפאב הקבוע ולקבל חיבוק מהבעלים וצ'ייסרים חינם, לעבור במדרחוב ולהתקל באדם מוכר כל 10 מטרים, למצוא את הפלאפל הכי טוב בעיר, להגיד "כן, יש לי דירה במרכז העיר." בנונשלנטיות. אני מאוהבת בירושלים.
ביום שישי נשארתי לישון בדירה, אחרי שבת שבע כבר נכנסה, כי עבדתי גם בשישי וגם במוצ"ש. המשמרות האחרונות שלי. אם יש דבר אחד בעולם שאני לא מפסיקה לחשוב עליו זה לבלות את כל היום במיטה עם הבחורה הזאת. ביום שני אמרתי לרוני ואביב שהדבר הכי מחרמן בעולם זה לראות אותה שוכבת ערומה במיטה שלי (בסוף הגעתי למסקנה שזה הדבר השני הכי מחרמן בעולם, אבל אני לא אגיד לכם מה הראשון).
ובשישי בערב שיר הגיעה לירושלים ופשוט ישבנו בתקליט ודיברנו המון זמן, ואז עלינו לבלייז ואמרנו היי לבת שבע ובדרך גם אכלנו בג'חנון בר, ואז חזרנו לדירה ופשוט דיברנו עד איזה 2 בלילה וזה הרגיש ממש טוב לדבר איתה כי היא אוהבת את אותם דברים שאני אוהבת, מבחינה פופ-קולצ'ר-ית. למרות שיש לה חורים די רציניים בהשכלה התרבות-לסביות-ית שלה.
אז ביום שישי ושבת ראיתי בפעם האחרונה את כל האנשים מהעבודה. במוצ"ש בת"ש באה לבקר אותי בעבודה לפני שהיא הולכת לעבודה, ואז פתאום היא ראתה את הבחורה שעובדת איתי וצעקה "שפרה!" ואז שפרה צעקה "בת שבע!" והן רצו והתחבקו. מסתבר שהן מכירות אחת את השנייה מימים-ימימה. לא באמת הייתה פואנטה לפסקה הזאת, פשוט שפרהרצתה שאני אכתוב עליה משהו.
בראשון בצהריים החזרתי את אחרוני הדברים שלי לבית של אבא במבשרת. הוא לא היה בבית אז פשוט העברתי את היום\לילה בלראות סרטים וסדרות ובלבלות זמן איכות עם מלכה, החתולה שלי.
בשני בערב הלכתי עם אביב לישון אצל רוני, כדי לראות אותה בפעם האחרונה. דיברנו על החיים ועל אנשים שאנחנו מאוהבים בהם, ומסביב להכל הרגשתי אווירה של מלנכוליה.
וכן, ווירג'יניה, היה עצוב.
ביום שלישי אורי בא אליי והיה לנו אחה"צ של חשיש וסרט והיה כל כך כיף. והסטלה הייתה כל כך טובה. אחר כך יצאנו לעיר ונפגשנו עם בת שבע ודני ומייפל. אורי הוא אחד האנשים שאני הכי אסירת-תודה על כל שהכרתי אותם.
יותר מאוחר גם שרה הגיעה והלכנו לשבת בתקליט. דיברנו על החיים ואז עליתי לישון בדירה. כשקמתי מהכסא, הסתכלתי עליה וידעתי שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותה להרבה מאוד זמן. התחבקנו ואמרתי לה שאני אוהבת אותה ואז קלטתי שהיא הדבר הכי משמעותי שקרה לי בשנה האחרונה, ושהיא שינתה לי את החיים.
ברביעי בבוקר ראיתי את בת שבע בפעם האחרונה. וגם את דני. ואז בצהריים נסעתי לת"א כדי לפגוש את לרכמתל. זה הרגיש ממש עצוב ונוסטלגי כי נפגשנו במקום הרגיל שלנו.
ואז בערב ראיתי את ההורים ואת אח שלי ואת הסבתות שלי ואת החברה של אבא בפעם האחרונה.
אביב יצא מלך ונסע לבית שלי במבשרת, פרץ אליו (כי היה נעול) והביא לי את החולצה של בת שבע ששכחתי לקחת איתי. ואז הוא בא איתי לשדה תעופה. אני פשוט מאוהבת בילד הזה אפלטונית.
כשחיכיתי לטיסה שלחתי לבת שבע הודעה - "נראה לי שאני ממש אתגעגע אלייך.", ואז היא התקשרה וזה הרגיש ממש טוב לשמוע את הקול שלה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושהמיטה שלה מחכה לי ושאני אחשוב עליה כשאני שוכבת עם בחורות בחו"ל. נראה לי שאני אעשה את זה.
אז הייתה טיסה של 5 שעות, ואז 4 שעות בשד"ת בבריסל ואז טיסה של 8 שעות, ואז בדיקות מכס מייגעות, ואז אוטובוס מניו ג'רזי לניו יורק ואז נסיעה של 5 שעות מניו יורק לבוסטון ואז מעקב אחרי ההוראות הגעה הממש ספציפיות של הקאוצ'סרפר שמארח אותי.
הסאבוויי בבוסטון\קיימברידג' ממש מזכיר לי את הטיוב בלונדון. אני אוהבת את זה.
אז בחמישי בלילה הלכתי לראות את ההופעה הראשונה של אמנדה פאלמר שהגעתי לראות. זה היה נפלא. מעבר לנפלא. זה הרגיש כל כך סוריאליסטי לראות אותה במציאות ולשמוע אותה מדברת על דברים מגוחכים, והתספורת החדשה שלה ממש שווה. היא ניגנה את השיר Delilah של הדרזדן דולס עם כל מיני אורחים שהופיעו איתה וזה היה מושלם. היה אפילו טרומבון.
וביום שישי, אתמול, ראיתי את המחזמר "קברט" (בו מככבת אמנדה פאלמר) בפעם הראשונה, וזה היה הדבר-הלא-קשור-לבת-שבע הכי מחרמן שראיתי בחיי.
מחר אני עוזבת את הקאוצ'סרפר שלי ולא מצאתי מישהו חדש להישאר אצלו, אז נראה לי שפשוט אצטרף לחבורת ההומלסים שהכרתי אתמול ואברר איפה אפשר לישון בעיר הזאת. איכשהו, ההומלסים בצפון אמריקה הרבה יותר נחמדים מאלה שבארץ.
לוקח לי כבר איזה שעה וחצי לכתוב את הפוסט הזה.
אוף, אני רוצה לקנות מצלמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
