היום אני ושרה ישבנו וראינו את סיום עונה 14 של America's Next Top Model.
ביום שישי נסעתי אל אמא כי לא ראיתי אותה כבר איזה חודש.
מאוחר יותר באותו יום הגעתי למסקנה שיש לי דלקת גרון.
יש לי שם מוגלה שנראית כמו התיישבות חייזרית.
ביום ראשון הלכתי לרופא שלי.
רופא: "אז מה קורה?"
אני: "נראה לי שיש לי מוגלה בגרון."
*הרופא לוקח מקל כזה ומסתכל לשנייה*
רופא: "אכן. טוב, הנה מרשם."
אני: "תודה."
"ביי."
"ביי."
עבר עליי הלילה הכי מזוויע בעולם. פשוט שכבתי במיטה והתפתלתי ובכיתי מכאבים עד שב4 בבוקר התקשרתי לשרה וביקשתי ממנה שתביא לי אקמול מהסטארדאסט. היא הגיעה אחרי חצי שעה, ישר חטפתי מידיה את הכדורים ולקחתי אותם. אחרי עוד חצי שעה נרדמתי כמו תינוק.
קמתי אחרי שעה כדי ללכת לעבודה*. עשיתי פתיחה, אחרי שעה הגיע המחליף שלי והלכתי לקחת את התרופות מרשם מהבית מרקחת. קניתי גם אדוויל. הגעתי הביתה, לקחתי שני כדורי אנטיביוטיקה, שני כדורי אדוויל ונרדמתי עד הצהריים.
*התחלתי לעבוד בחנות בייגלים בירושלים בשם הולי בייגל.
לפני כמה שבועות קמתי בבוקר ואמרתי לשרה את המשפט "אין לי כוח להתפיח בייגלים."
אז אחרי שנועה עזבה את הדירה, ודניאל עזב את הדירה, עבר אלינו שותף חדש בשם יוסי.
לפני שבוע אמרנו לו לצאת מהדירה.
הוא משתין על המושב של האסלה.
הוא שבר לי את הגיטרה.
הוא שותה לנו מהקולה.
הוא רואה הישרדות הישראלית.
התמונת דסקטופ במחשב שלו היא תמונה ענקית של עצמו.
אתמול בלילה באתי להיכנס לשירותים ואיך שראיתי את השתן שלו על האסלה פשוט נשברתי והתחלתי לצעוק עליו בטירוף שינקה את זה בזמן שהוא דיבר עם החברה שלו בטלפון.
הוא מדבר כמו נציג שירות של אורנג'.
החלטתי שאני רוצה לוותר על השירות הלאומי (הפסדתי את המקום בבית הפתוח). אני ושרה מתכננות לנסוע לעבוד באנגליה מאוקטובר עד ינואר ואז לעשות יורוטריפ. ואני גם רוצה לראות מלא הופעות. נמאס לי מהארץ הזאת.
אז והנה השיר שהעלה בי את ההשראה לזה:
הו, אמנדה פאקינג פאלמר.
הוליפאקינגשיט, קאקי קינג מגיעה להופיע בארץ עוד פחות מ3 שבועות. אני הולכת עם שרה, אביב ודניאל. מבין החבורה הזאת, אני ודניאל הם אלה שבאמת באמת מעריצים אותה. אתמול ניהלנו שיחה ממש פאנגירל-ית:
"נראה לך שאם אני אביא דיסק שלה, יש סיכוי שנפגוש אתה והיא תחתום עליו?" "למען האמת, שמעתי שהיא הרבה פעמים נשארת לפגוש את הקהל!" "יו! איזה דיסק כדאי להביא?!" "לא יודעת!..." "הממ.. את דרימינג אוף ריבנג'?" "חשבתי על זה..." "אני רוצה להביא את לגס טו מייק אס לונגר." "חשבתי אולי דווקא את ג'וניור כי זה האלבום האחרון..."
והשיחה הזאת פשוט המשיכה בהתרגשות.
זה כל כך מגניב! אני לא מאמינה שאני אראה אותה בהופעה! כאן! בארץ! כאילו, בשנה האחרונה היא הייתה בטופ 3 שלי של אמנים שאני חייבת לראות בהופעה. ועכשיו אני עומדת לראות אותה.
והיא מופיעה עם תמר אייזנמן שהיא גם בת זונה מוכשרת (ושווה) וגם ירושלמית.
עכשיו נשאר לי רק לראות את אמנדה פאלמר, ואני אסתדר עם למות.
מאז שעברתי לגור במרכז העיר, והתחלת לעבוד בהולי בייגל, והכרתי את שרה, יש לי הרבה יותר מפגשים עם דת ודתיים, על כל צורותיהם, מאשר שאי פעם היו לי. חוזרים בתשובה וחוזרים בשאלה, ואנשים שמאמינים בדרגות כאלה ואחרות, בדרגות אישיות ודרגות כלליות. דתיים שהם דוסים חרדים בעל כורחם וכאלה שגם אוהבים את זה. כל העולם הזה נראה לי כל כך הרבה יותר גדול ומסובך משהוא אי פעם היה בעיניי. ונראה לי שזה גם די פתח לי את העיניים בקטע של הבנה של הדת ושל האמונה ושל היהדות ושל אנשים שבוחרים לחיות את חייהם בדרך מסויימת כתוצאה מהשפעה ישירה של הדת עליהם. בין אם הם דתל"שים אתאיסטים ובין אם הם דוסים שמתים לצאת בשאלה ובין אם זה חוזרים בתשובה שמורידים את הכיפה בזמן סקס ובין אם זה דוסיות שמחכות באושר ובציפייה שההורים שלהן ימצאו להן בעל.
פתאום העולם הזה נראה קצת יותר אמיתי. וזה משונה, כי אני גם מוצאת שאני מגלה עם הרבה מהאנשים האלה הזדהות.
מה קורה איתי?
ועכשיו בקטע הכי חילוני בעולם: אם אשכחך ירושלים, תישכך ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי.
אני כל כך אוהבת את העיר הזאת.
And you can bet your black ass that I'm going to.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
