ואיכשהו, זה דווקא לא כל כך הטריד אותי.
זאת אומרת, כן הרגשתי קצת מובכת להסתכל לה בעיניים כשהיא התחילה לספר לי על כל מיני תרחישים שהיו לה עם היזיז שלה, שהיוו השראה לסיפורים, אבל סה"כ, נראה לי שככל שאני מתבגרת, וככל שסבתא שלי רואה אותי כאדם בוגר שאפשר לספר לו דברים כאלה, אני גם מפסיקה לראות אותה כ"סבתא". זאת אומרת התדמית ש"סבתא" אמורה לייצג. היא הופכת יותר ויותר מ"הסבתא המגניבה" פשוט לבנאדם מבוגר עם חיים אישיים ורגשיים כמו של כל אחד אחר. כמו שלי. רק ש, frankly, עושה רושם שחיי המין שלה ושל חבריה הרבה יותר מסעירים משלי.
היא גם אמרה לי היום שהיא לוקחת סרוקסט. זאת תרופה פסיכיאטרית לטיפול בדיכאון וחרדה. שכבר כמה שנים שהיא לוקחת את התרופה הזאת. עוד מלפני שסבא שלי נפטר. היא גם אמרה לי שאחרי שסבא שלי נפטר היא חשה הקלה גדולה. היא הרגישה משוחררת.
תמיד ידעתי בצורה מאוד מעורפלת שהנישואים של סבא וסבתא שלי היו abusive מכיוונו של סבא שלי. זאת אומרת, לא פיזית, פשוט התעללות רגשית. הם התחתנו כשהיא הייתה בת 17. אני מניחה שהם עשו את זה כי סבתא נכנסה להריון עם אמא שלי. הם נשארו נשואים עד הרגע האחרון. אני זוכרת שגם לאמא שלי תמיד היו בעיות עם סבא שלי, שהוא היה מאוד נוקשה. סבא שלי תמיד היה אומר לסבתא שהיא יפה וטיפשה. הוא לא היה אומר את זה לידנו, הנכדים, אבל אני יודעת שזה מה שהוא אמר לה, ושככה היא גם הרגישה.
כל כמה זמן כשאני מדברת עם סבתא שלי, היא מתחילה לדבר קצת על הבי"ס לאופנה בצרפת שהיא התקבלה אליו. ועל איך שההורים שלה לא הרשו לה ללכת. ולפעמים היא גם מתחילה לדבר קצת על איך היו נראים החיים שלה, אם כל מיני נסיבות היו שונות. ואני תמיד רואה מין ניצוץ כזה של חולמנות בעיניים, וטון של עצב בקול שלה. של עצב ושל חרטה. רואים שהיא מרוצה מהחיים שלה, אבל רק אחרי שהיא התפשרה עליהם. ולפעמים נראה לי שאם הייתה לה אפשרות לבחור בין לחיות את החיים שיש לה עכשיו, או לחזור אחורה ולחיות את החיים שהיא רצתה, היא הייתה בוחרת לחזור. ולמען האמת, הייתי שמחה אם היא הייתה עושה את זה. כי היא פשוט בנאדם כל כך מדהים, שהיא הייתה יכולה להגיע להרבה יותר מאשר דירה ברמת גן, ויזיז שמפחד לעשות סקס בשירותים ציבוריים.
נראה לי שרציתי לכתוב עוד כמה דברים, אבל עכשיו כשהפסקה הזאת על סבתא שלי הפכה להרבה יותר רצינית ממה שתכננתי, נראה לי שאני פשוט אשאיר את זה ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
