היום יום הולדת 4 לבלוג שלי. אני לא מאמינה שדבקתי עד כדי כך בכתיבה כאן. כאילו, מכיתה ט' יש לי את הבלוג הארור הזה (אני צוחקת, הוא לא באמת ארור, אני אוהבת אותו כאילו היה חיית המחמד שלי) (די, הביטוי "חיית מחמד" מצחיק אותי, ואני לא יודעת למה).
לפעמים מתחשק לי פשוט לחזור אחורה ולקרוא את כל הבלוג מהתחלה, ואז אני נזכרת שבשנתיים הראשונות היו לי איזה 30-40 פוסטים לחודש ומתייאשת. אולי יום אחד אני אאסוף את כל הפוסטים ששווים משהו ואעשה מהם אוטוביוגרפיה.
טוב, כשאני חושבת על זה, הבלוג שלי הוא כבר אוטוביוגרפיה. וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש איך אנשים זרים מוכנים לקרוא אותה.
קצת מבאס שכל ה4 חודשים שהייתי באנגליה לא מתועדים בטקסט.
אני מקשיבה כרגע לבוטלג של הופעה של טיגן ושרה מ2004. בכלל, בכמה שבועות האחרונים לגמרי התמכרתי לבוטלגים שלהן, משנים כאלה ואחרות. ממש כיף להקשיב לאיזה סיפור ששרה סיפרה על הבמה במנצ'סטר ב2009, ואז לשמוע אותה מספרת פרטים אחרים שנוגעים לסיפור הזה, הפעם באיזו הופעה אקוסטית קטנה מול 50 אנשים בשנת 2000.
וזה ממש עוזר שבפורום מעריצים שלהן יש משהו כמו 200 בוטלגים, וקובץ PDF שמפרט מה יש בכל בוטלג, ומה האיכות שלו. פאק, יש להן מעריצים מאורגנים בטירוף.
בזמן האחרון גם התמכרתי לאמנדה פאלמר. אמנדה פאלמר היא זמרת\פסנתרנית פאנק-קברט מגניבה רצח. אני ידעתי מי זאת בגלל שנגה וצליל ממש אהבו אותה, אבל התחלתי להקשיב למוזיקה שלה רק אחרי שחזרתי מקנדה.
עכשיו, כשאני אומרת שהתמכרתי אליה, אני לא מדברת רק על המוזיקה שלה, אני מדברת גם עליה, כבנאדם. היא פשוט אחד האנשים הכי מגניבים ביקום. ברצינות. התחלתי לעקוב אחרי הטוויטר שלה ואחרי הבלוג שלה, והיא פשוט סופר-מגניבה. כאילו, לפני איזה חודש היא הייתה בצרפת באיזה מלון מחורבן והיא כתבה בטוויטר שהיא רוצה יין, ואחרי איזה שעתיים פתאום הגיעו שני מעריצים - עם יין! והיא עושה "הופעות נינג'ה" שאלה הופעות ספונטניות שהיא מודיעה עליהן בטוויטר, ומי שמגיע, מגיע. היא עשתה אחת בסידני לפני איזה שבועיים והגיעו 400 אנשים.
והיא מנגנת על יוקללי.
אה, והיא מאורסת לניל גיימן.
ולפני כמה זמן היא עשתה וובקאסט שבו היא קיימה דיון של בערך שעתיים בנוגע לליידי גאגא (Lady Gaga - friend or foe?) עם החברים המוזרים שלה, ואחרי זה היא כתבה על זה שיר:
והנה שיר מצחיק שהיא כתבה על זה שהיא נאנסה ועברה הפלה כשהיא הייתה בקולג'. הוא נאסר לשידור בבריטניה.
הוי, אני אוהבת אותה.
מאז שקראתי את הקומיקסים של אריאל שראג, אני חשה נוסטלגיה עזה לניינטיז. ואני גם חשה רצון עז להיות טינאייג'רית בניינטיז. ולגמרי נכנסתי למוזיקת riot grrrl (תנועה של מוזיקת גראנג'-פאנק פוליטית-פמיניסטית).
אגב, אם אני כבר בנושא, אז כדאי לכם לקרוא את הקומיקסים של אריאל שראג. אלה 4 ספרים אוטוביוגרפיים שהיא כתבה על שנותיה בתיכון (ספר אחד לכל שנה). הספר השלישי, Potential, הוא המוצלח ביותר לדעתי. והוא גם היה מועמד לפרס אייזנר.
הספרים האלה הם רלוונטיים במיוחד אם את לסבית שחוותה את שנות נעוריה בניינטיז. בקליפורניה.
או סתם לסבית.
או סתם.
אלה ספרים ממש טובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
