טוב, יש לי כל מיני דברים שאני רוצה לכתוב עליהם, וכדי שאני לא אשכח, אני אכתוב כאן ראשי פרקים.
נעשה את זה בסדר כרונולוגי.
-פגישה עם דנבר, פגישה עם לרכמתל.
-מסיבת רחוב בשישי.
-הופעה של דפנה והעוגיות במוצ"ש.
-דניאל השתגע.
-הרצח בת"א.
-מסיבת פרידה מרוני ועומר.
-סיור סמים בירושלים.
-הכותרת.
אז ביום חמישי הלכתי להיפגש עם עוד שלוש חברות שרוצות שאני אעבוד אצלם באנגליה. ביניהן הייתה חברת דנבר. זאת חברת צעצועים די מגניבה שהציעה אחלה תנאים. אני צריכה לעבור איתם על הפרטים, ואז אני אחתום איתם על חוזה.
אחרי כל הפגישות, נסעתי להיפגש עם לרכמתל, בפעם השנייה בהיסטוריה. הזמן עבר ממש מהר. דיברנו על מלא דברים. כבר לא זוכרת את רובם. בכל מקרה, כל פעם שהיא ניסתה לצלם את שתינו בפלאפון שלה, היא יצאה קטועה\חצוייה, ואחרי כמה נסיונות, כשסוף סוף כל הפרצוף שלה היה בפריים, פתאום החשיך ולא ראו מה יש בתמונה בכלל. הגענו למסכנה שהפלאפון שלה דוחה אותה.
היא גם הביאה לי מכתב שהיא כתבה לי ליומולדת. הוא באורך של 4 עמודים, אבל היא בסוף לא הספיקה לסיים אותו. אני ממש אוהבת אותו, אבל היא לא.
אז בשישי הלכתי למסיבת רחוב בירושלים. היה ממש כיף א. לפגוש את כולם, וב. לראות את ההופעה של טרי פויזן האולטרה-מגניבות (שזה אפילו מעבר לסופר-מגניבות!).
אז במוצ"ש הלכתי להופעה של דפנה והעוגיות. כבר 4 שנים שאני מעריצה אותם, וזאת ההופעה הראשונה שלהם שהלכתי אליה. בסוף הלכתי עם נועה, אחרי שלא נפגשנו כמעט חודש. היה ממש נחמד. כיף לי עם נועה, אבל הבעיה היא שלא תמיד יש כוח אליה. בכל מקרה, הייתה הופעה ממש מגניבה ומצחיקה, למרות שהיו רק איזה 40 אנשים בקהל. דפנה קינן היא אחת מהנשים הכי מגניבות שיצא לי להכיר (מחסור במילה טובה יותר), ומעבר לזה שאני רוצה לעשות אותה, אני רוצה להיות כמוה.
לפני שהתחילה ההופעה, אני ונועה ישבנו ודיברנו, והיא אמרה לי שנוגה טבת סיפרה לה שדניאל (ידיד שלנו שהוא ממש פלצן ותמיד יש לי איתו שיחות ממש חופרות ויומרניות ופלצניות על מוזיקה וstuff) השתגע. היא אמרה שהוא עבר התקף פסיכוטי ואסור לו לצאת מהבית. אני מצידי, אמרתי שזה נשמע מומצא לחלוטין, ואז צחקתי שצריך להתקשר אליו רק כדי לברר אם זה נכון.
אז התקשרנו אליו.
דניאל: "הלו?"
אני: "היי, דניאל, זאת כליל ונועה."
דניאל: "מי?"
אני: "כליל. ונועה."
דניאל: "אה, כליל ונועה, מה נשמע?"
אני: "הכל בסדר. אה... מה איתך?"
דניאל: "אני בסדר גמור."
אני: "וואלה. תגיד, עברת התקף פסיכוטי?"
דניאל: "אה, כן, אבל עכשיו כבר עבר לי."
ואז השיחה המשיכה. וככל שהתקדמה השיחה, הבנתי יותר ויותר שלא עבר לו. (אני לא עומדת לפרט, אבל קיצור, הוא השתגע.)
אחרי ההופעה חזרתי הביתה ונכנסתי לאינטרנט. ואז ראיתי את הכתבה על מה שקרה בת"א.
הייתי די בהלם כשראיתי את זה. אני עדיין די בהלם. כשאני חושבת על זה, אני מתחילה לבכות. אני לא אדם סנטימנטלי, במיוחד לא בכל מה שקשור לפיגועים וכאלה. אבל הדבר הזה... אני פשוט... בכל השנים שיש פיגועים ורציחות ותקריות כאלה ואחרות בישראל, זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה כאילו פגעו בי. יש מעט מאוד דברים שעל פיהם אני מגדירה את עצמי, אבל לסבית זה בכל זאת אחד מהם. והעובדה שמישהו בא ופגע באופן מכוון בקהילה הזאת, פגע במשהו שאני שייכת לו והוא שייך לי, זה... זה כואב לי. פיזית ונפשית. אני שונאת לחשוב על זה שנהרגה בחורה בת 16 שהגיעה כדי לקבל לתת תמיכה, והחברה הישראלית רק הראתה לה כמה מגעילה וגזענית ואלימה היא יכולה להיות. הראתה שהפחדים שיש לאנשים - מלהיות מוץ לארון, מלהיות קוויר, מלהיות מי שהם - מסוגלים להיות מוחשיים.
התקרית הזאת גרמה לי להבין כמה זה חשוב שסוף סוף יצאתי למשפחה שלי מהארון. כמה זה חשוב להראות שאני לא מפחדת להיות מי שאני, כמה שאני אוהבת את מי שאני, וכמה אנשים אחרים אוהבים את מי שאני.
הבנתי שאני רוצה להיות הרבה יותר מעורבת בקהילה הזאת. הקהילה שלי. אני שונאת את זה שהיה צריך את הזעזוע הזה כדי לגרום לי לקלוט את כל הדברים האלה.
אתמול בערב עשינו מסיבת פרידה לרוני (שנת שירות) ועומר (צבא). היה נחמד. ועצוב. אני כל כך לא רוצה שהם יעזבו. עומר היה חולה ומסכן, וביליתי חצי מהערב בללטף לו את הגב (או, קינקי). רוני הביאה לי חולצה מגניבה ממש שהיא הכינה לי ליומולדת. ולא יודעת. דיברנו על כל מיני דברים, והיה מצחיק, והחלטתי שאני רוצה לצלם עוד תוכן בשביל החתולים טנסילבניים ולהוציא DVD של זה (home-made, כאילו). אה, ופגשתי סוף סוף את אביב, בפעם הראשונה באיזה חודש. והיה ממש נחמד. ושתיתי אייס קפה.
אוף, אני שונאת את זה שכולם עוזבים. אפילו אני עוזבת.
רוני, אני אוהבת אותך.
אח"כ הלכתי עם תמר ח. ונגה לקנות חשיש בגן העצמאות. חיפשנו וחיפשנו וחיפשנו, אבל לא הצלחנו למצוא סוחרי סמים מפוקפקים. מה שכן, מצאנו את המקום שאליו גברים מכוערים מגיעים כדי לקיים יחסי מין אחד עם השני.
אחרי שנגה פרשה, אני ותמ"ח המשכנו להסתובב בעיר בחיפוש אחר חשיש במשך איזה שעתיים. לא היו תוצאות. איבדתי את הקסם שלי. אם למישהו יש עצות, אז בבקשה.
אה, בדרך לגן העצמאות ראינו בפח זבל אריזת מסטיקים (כאילו, מהקופסאות הגדולות האלה שיש בחנויות והן מלאות במסטיקים ממש גדולים).
מישהו חייב לפטר את הקופירייטר שעלה על הרעיון הזה:
כמובן שמצאתי את זה כל כך מצחיק, עד שהחלטתי לשמור את זה ולתלות על הקיר בחדר. (הם ליקוויד פילד, פור קרייסט סייק!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
