לפני שהתחלתי להיות בשמוץ, וקצת לפני שהתחלתי להיות חבר טוב של אור, הייתי ממש מבועס.

הרגשתי כאילו אין לי חברים, שאין לי מה לתת, שאף אחד לא באמת מתעניין בי וסוג של רואה ולא נראה.

עכשיו, אני באחת התקופות הטובות.

גם אם הבנים המפגרים בכיתה קצת מבעסים אותי, כשהם מתנהגים כמו בני שלוש שהם זורקים ניירות עלי או על אחרים, ואז כ שאני מבקש מהם להפסיק, אז יצאתי ילד קטן, תמיד, בצהריים, יהיה מה שישמח אותי.

איך שאני מגיע הביתה יש לי את מושון, שיכול לשחק אותי, אחר כך אני יכול לטייל איתו ואז לחשוב. לחשוב זה טוב[=.

מוש נותן לי הרגשה שאני באמת שווה משהו.

אחר כך, אני יכול לנגן, מה שגם מסיח את הדעת, גם נותן הרגשה טובה, וגם מספק. אם היית עצוב או מעוצבן- אתה מנגן, וזה   באיזשהי רמה פשוט משכיח ממך את זה. השאלה היא האם יעצבנו אותך אחר כך. אם כן, הכל הלך פרש- בעסה.

לפעמים, ובזמן האחרון, זה קורה ממש המון, אני פשוט נפגש עם חברים, וזה בכלל נותן לי הרגשה נפלאה. אני משחק איתם, אני משתף אותם בבעיות, והם בדרך כלל נותנים לי הרגשה שאני בסדר ובעיקר, הם צוחקים איתי[=

תודה לכם חברים[=

מה עוד? אם אני הולך לפעולות, ואי, זה פשוט מארגן לי את המח, לפחות ככה היתה הפעולה האחרונה:

היתה לנו פעולה על ניהול זמן, משהו כזה.

בהתחלה זה התחיל במשחק נחמד וקורע מצחוק, בעיקר....כולם!

אחר כך היינו צריכים לרשום מה אנחנו עושים בשבוע ממוצע, וגיליתי שאני לא עושה כלום. רק מחשב. וכמה שזה ישמע לכם מוזר: זה פשוט גרם לי להחליט להיות מסודר, זה גרם לי להחליט שאני פשוט לא אתן לעצמי לשרוף את כל הצהריים על להיות במחשב כמו מטומטם ולכתוב פוסטים, או לחרוש על בלוגים, או סתם לדבר עם חברים. בשביל זה יש את הערב.

בקיצר, תהנו מהחיים, כן, זה אפשרי.

החיים טובים[=

אגב, לכל אלה, ויש הרבה כאלה שאומרים, שאני מתלהב יותר מידי מהשמוץ, זכותי, זה לא משנה אם אני חדש, זכותי!

מותר לי לאהב את הפעילויות ששם, את האנשים המאוד נחמדים ששם, וזה לא הופך אותי למוזר, מדורדר או משהו כזה.

ממש לא. כמו שכתבתי בפוסט זה נותן לי הרגשה מצוינת