Don't judge a book by it's cover

ולא הלכתי עם המשצים לשים זרים על הקברים של בוגרי החטיבה ולמרות שרציתי לכתוב משהו ולהביא למישהו להקריא לא הבאתי את זה..

וחבל לי..

אז אני רוצה לכתוב את זה פה..

"בחורים צעירים הולכים למלחמה. לפעמים כי הם חייבים ללכת, ךפעמים כי הם רוצים ללכת. ותמיד הם מרגישים שמצפים מהם ללכת.

זאת בגלל סיפורי חיים עצובים ומצטברים, שבמהלך מאות שנים בלבלו בין אומץ לב לאחיזה בנשק, בין פחדנות להתפרקות מנשק" (חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן/מיץ אלבוים)

הבן של דודה שלי נפל בלבנון לפני 19 שנים, ומאז שאני זוכרת את עצמי אני ואימי נוסעות לעזור לה יום לפני אחרי הצפירה, ולפני היו אלה אחיי, אף שנה לא קרה שלא הגיע מישהו לעזור, תמיד מגיעים, בשביל להוריד ממנה קצת לחץ. אפשר להגיד שזה מין סרט שחוזר על עצמו וכל פען לוחצים פליי מחדש.

אף פעם אין הרגשה של שכול, תמיד של גאווה, של ביחד, כל המשפחה יודעת שכשמגיעים עליה מפסיקים לריבף לא מזכירים דברים כאלה רק מדברים על דברים טובים, בכל זאת המפגש המשפחתי הזה שונה מאחרים, למרות שכל פעם שמישהו הולך אומרים משהו כמו "תקפוץ לבקר .." וכל הדברים האלו שנשמעים צבועים גם עם ממש מתאמצים כולם יודעים שאצל לאה תמיד כיף, תמיד טוב יותר משאר האירועיםץ

הבן שלה רמי ז"ל עשה שנת שירות בקן הנוער העובד והלומד בכפר סבא, וכל שנה מזמינים אותה לטקס שלהם,או שמזכירים אותו או שמבקשים ממנה לומר כמה מילים. אחרי הטקס היא עולה עם האחים שלה ועוד קרובי משפחה לילד לבנים של כפר סבא בשביל לראות את השם של אח שלהם שנפל במלחמת יום הכיפורים כתוב על מסך קר עם עוד שמות רבים. אני לא יודעת מה ההרגשה שלהם, אני גם מאוד מקווה שאני לא אחווה את אותה ההרגשה אבל אולי אני יכולה לדמיין אותה כי יום אחרי זה שאני ואמא שלי כבר אצלה הטלויזיה דלוקה על ערוץ 33 כי שם מקרינים כל היום את שמות כל חללי צה"ל, וכשמופיע שמו של בנה הכל נעצר לשבריר שניה, כאילו ברגעים האלו הוא הגיע הביתה.

כשאח שלי היה בי"ב הוא עזר לארגן את הקס בשבט, והוא ביקש להקריא כמה מילים עליו, דברים שהוא עצמו כתב, כשהוא הקריא את זה ואמר למשפחה שיבואו לטקס הייתה הרגשה של גאווה ושל כבוד, כנראה שמאוד העריכו וכיבדו אותו.

כל שנה מגיעים חיילים מהיחידה שלו, אז היא מפנקת אותם, ותמיד הם שואלים אותה שאלותל מי הוא היה ומה הוא עשה ולה, אף פעם לא נמאס להסביר ולספר, וגם אם פתאום היא צריכה לקום להכין משהו יש את כל הדודים שימשיכו אותה, תמיד יש מישהו.

והזנ הבנתי כל מיני דברים, אחד מהדברים האלו הואשצריך להעריך את החיים, הבנתי שצריך לנצל את הזמן, כל שניה שיש כי הזמן לא עוצר מלכת. ושאנחנו חיים בפחד תמידי...

"שאנחנו חיים כדי להסתיר את הפחד לשנו מהמוות, כל עוד אנחנו חיים, אנחנו מדחיקים כמה שיותר את  המוות, מכיוון שאנחנו חיים ופועלים בפעילויות היומיומיות שלנו כשאנחנו בעצם חיים, כלומר עושיםן את ההפך הגמור מהמוות. אבל בעצם כל צעד שלנו שאנחנו מבצעים מקרב אותנו יותר ויותר אל המוות. ואנחנו על מנת להדחיק ממשיכים את מסלול חיינו כרגיל. מתעלמים מהמפחד האינסופי הזה שמשתלט עלינו במקומות שמעולם לא חשבנו שיכולים לכאוב כל כך." 

אז תמשיכו לנצל כל רגע מהחיים שלכם ותלמדו להעריך את החיים כי כל שניה הם מיכולים להגמר.   

בע! יצא ארוך..

מצטערת..=/

בכל מקרה.. עכשיו יום העצמאות..

ועוד מעט אני הולכת לדלטנה..

אז שיהיה לכולם חג שמח!!