שינויים.

אני כבר לא יודעת מי אתה,

וכל פעם ששוכחת מעט את פרצופך אני עוברת תמונה אחר תמונה אחר תמונה,

מחפשת אותנו.

את המעט שהיינו,

את המלא שיכולנו להיות.

אני ממציאה עלייך סיפורים, פנטזיות,

מנסה לחבר את מי שהכרתי

למי שעוד רציתי להכיר.

משחזרת רגעים,

מילים,

"אני לא רוצה לוותר עלייך"-

שניה לפני שהלכת.

לא רצית לוותר, אבל וויתרת.

כי ככה היה נכון, לשנינו.

אבל דאמט. אוף. אולי תחזור?

עוד חודשיים וחצי אני טסה ללונדון, ובתכנון- לחזור לירושלים לשבועיים אחרונים,

ולטוס. עוד לא ידוע לאן, אבל לטייל והרבה.

ואני לא יכולה לעזוב את ירושלים, בלי לדעת מה יכולנו להיות.

אני לא רוצה לעזוב את ירושלים, בלי לדעת מה יכולנו להיות.

אני כבר לא יודעת אם מה שאני מרגישה הוא אמיתי,

או פנטזיות שבניתי לעצמי.

היה פשוט נעים איתך, אתה יודע?

לא עשיתי סקס חודש וקצת, וזה מרגיש לי מלא.

ולא הרגשתי אותך בתוכי,

וזה מרגיש לי חסר.

אבל הכי חסר לי זה,

חיבוק.