ביום שישי האחרון צפיתי בסרט. עכשיו - המשפט האחרון (גם הראשון, כשחושבים על זה) עשוי להישמע טריוויאלי לקורא התמים, אך לא לשפחתכם הנאמנה. מזה כשנה שלא צפיתי בסרט (או הלכתי לסרט, או צפיתי בהצגה, או עסקתי בכל פעילות תרבותית שעשויה הייתה להעשיר את עולמי הדל בכל מובן שהוא) - וכמובן שאיני לוקחת בחשבון את "סינדרום ירושלים", הספק-סרט-ספק-יצירה-חובבנית-של-טינאייג'ר-ארגנטינאי שהחליט לשחק קצת עם המסרטה שקיבל מאבא ליום הולדתו הארבע עשר שבו נאלצתי לצפות במסגרת החפיפה שעברתי ב"רשת", או כל סרט אחר שנצפה כאשר אני ישובה על הכיסא הלא-נוח באופן קרימינלי מול מסך המחשב בחדר הבקרה, מתנדנדת מצד לצד בחוסר סבלנות. לחיצה תמימה ובלתי מכוונת, אגב, על הכפתור בשלט שמעביר ישירות לרשימת סרטי ה - DVD של YES הובילה אותי לצפות בפרומו חביב לסרט מתח, "סכין בלב" שמו (תרגום שמצריך מחיאות כפיים, אין ספק, ל - Awake), שלחיצה נוספת על השלט שבו לא נעשה שימוש תדיר במיוחד לאחרונה חשפה גם את התקציר לסרט. השתלת לב, קונספירציה רצחנית - אה! תפסתם אותי. השעה הייתה אחת עשרה ובמילא ידעתי שעד אחת בבוקר ממתינות לי התהפכויות מטרידות ולא מזמינות-במיוחד במיטה, כך שהחלטתי להזמין. ובכתוביות הבאות פותח הסרט (מתנצלת מראש בפני כל מי שתיכנן לצפות, ועתה אני מקלקלת לו) -

"כמיליוני אנשים ברחבי ארצות הברית עוברים ניתוח תחת הרדמה כללית מדי שנה.

רובם הגדול אינם מרגישים דבר.

הם מתעוררים מהניתוח מבלי לזכור דבר.

אך כ-30 (?) אחוז מהם חווים חוויה מבהילה, הידועה בשם "מודעות בעת הרדמה".

פ-אוז!

אוקיי, חושב המוח הקדחתני של סקינלס - אולי לא בחרת בסרט הנכון? בכל זאת, חודש לפני ניתוח בהרדמה כללית לשם כריתת כיס המרה! וודאי - מדוע שלא תצפי בסרט שמנגן על המיתר המפחיד ביותר לקראת הניתוח הקרב ובא עלינו לטובה?! טלפון מהיר ומבוהל לאמא (שכן לא אעלה על הדעת לצעוד את חמשת הצעדים עד לחדרה הסמוך) מיאן להרגיע, כשאמא ביקשה ממני להפסיק לספר לה, כי היא מפוחדת דיו גם כך, ודי ודי ודי. תודה על התמיכה המוראלית, אמא!

ובכל זאת, צפיתי. שמיכת הפוך שבה אחזתי בחוזקה שימשה אותי לכיסוי ראש בקטעים רווי-הדם והאיברים, ואילו הגוף התכווץ פלאים עד לכדי כידרור עצבני בכל פעם שנשמעה זעקתו האילמת של המושתל-הער במהלך הניתוח בסרט. אמא'לה.

אבל כן - במידה ולא ידוע לכם על ניתוח בהרדמה מלאה שאותו תצטרכו לעבור בתקופה הקרובה - הסרט אכן מומלץ בחום! אה, והמושתל עובר את הניתוח בשלום. זה העיקר, לא?

ואם בימי שישי עסקינן - ביום שישי הקרוב נפתחת תערוכת סוף השנה למחזור תשס... (נו, תעזרו לי פה!) - למחזור של השנה שעברה, בקיצור. לאחר התלבטות ארוכה, החלטתי להבריז. בלאו-הכי אין לי את מי להביא איתי, חבריי לכיתה יהיו עסוקים בלבדר את בני לוויתם, ואילו הצילומים שלי שנבחרו בקפידה ע"י אוצרת התערוכה אינם בדיוק החביבים עליי מתוך סך הצילומים העשיר למדי שצילמתי השנה. שלושה צילומים - ושלושתם ממקום העבודה, לא פחות. האחד של מבואת "רשת", השני של הבוסית לשעבר ומזכירתה שכזכור לקוראיי (או שלא) לא חיבבתי יתר-על-המידה, ואילו השלישית של המנקה האומללה שנאלצה לעמוד בתנוחת דחליל ולציית בנאמנות להוראות הבימוי של אותן השתיים מהתמונה השנייה ("שתחזיק את המטאטא!"), ולא נראה היה שהרגישה בנוח מדי בנעליי הסינדרלה שהולבשו לה כנגד-רצונה. מאז אותו יום, היא חולפת על פניי כשפניה מושפלים - ואילו אני, בראותה, חוטפת פיק ברכיים עצבני. המנקה אינה יודעת שהיא והמטאטא מככבים להם בתערוכת צילומים, ואילו אני לא מצאתי את האומץ לספר לה - שלא נדבר על לבקש את רשותה להציג את התמונה. וכך הן ייותרו להן שם, שלושת התמונות, עד שאזכה לקבל אותן במימדייהן החדשים והמבהילים אל חדרי הקט בסיום התערוכה. כן, זה בדיוק מה שרציתי - תמונות מוגדלות וממוסגרות של מבואת הלובי במקום עבודה שממנו בורחת בלאו-הכי, של הבוסית לשעבר הלא מוערכת במיוחד ושל המנקה האומללה. אומנות של ממש. אני תוהה ברגעים אלה ממש היכן אתלה את השלישייה הנכספת.

ובאמת - אוצרת התערוכה ידעה עד כמה אני שונאת את מקום העבודה שלי. אז דווקא?

אני חוזרת לרגע ליום שישי האחרון, ולסרט בו צפיתי. מדהים, אני חושבת לעצמי, עד כמה מזככת היא ההתנתקות מעצמי למשך שעה וחצי. פרח הדובדבן מדברת על האסקפיזם הזה בדיוק בפוסט שלה - ואילו אני נותרת נדהמת בפני כמה משמעותית היא אותה הבריחה, אמנם הזמנית - אך הבריחה מתוך עצמי לזמן מה. אותו הנתק המבורך מהתעסקות ברגשותיי אשר מעסיקה את מחשבותיי במשך 25 שעות ביממה. מדהים לגלות שעד יום שישי - לא הייתי מודעת אפילו לאפשרות של נתק מבורך שכזה. בעת החזרה אל החיים בעלות כתוביות הסיום, חשתי בעוצמה בחיים מכים בי שוב. אני תוהה, ביני ובין עצמי - עד כמה טוב ומועיל לי החיטוט המתמיד ברגשותיי ובמחשבותיי? הניתוח המעמיק התמידי בחוויותיי את המציאות היומיומית, את הפירוק לגורמים מיקרוסקופיים של כל שנייה ושנייה? וכמה מתישה היא הנבירה בעוצמות, בצבעים, בטעמים, בקולות הפנימיים והחיצוניים - בחושים?

ואיך מוותרים על אותה הנבירה האינסופית?

קצרצר:

עוד שמונה ימי עבודה עד סוף החודש (כך מספרת טבלת הייאוש המאולתרת שהכנתי בשעת מצוקה), בתקווה ותפילה שבראשון לנובמבר כבר אהיה חופשייה כציפור דרור. עוד קצת! לדחוף! לדחוף!