The Passion For Freedom

כולנו ציורים על קירות חיינו, אבל למה כולנו מסתכלים על המיסגרות ולא על הציור שבתוכה?

כל חיינו אנו פוסעים כמו תיירים במוזיאון עיוורים ליופי שסביבנו כמו האיבלים שאנו באמת אנו ממשיכים להיסתכל רק על המיסגרות.

ישנן מיסגרות יפות, מעוצבות בצורה עשירה מעץ יקר מעוטר באבני חן, אך לעומתן ישנן מיסגרות עניות חסרות כל עיטורים כל יופי כל מגע ברוך של תפארת ולידן אנו ניפסע ושום מחשבה חוץ מרחמים על כיעורה אנו לא נקדיש  לאותה מיסגרת.

אך לשניה אחת אחת בלבד תנו לעצמכם ליראות מבעד למיסגגרת מבעד לאותו כיסוי עיניים אשר מעוור אותכם תנו לעצמכם להיתבונן אל תוך המיסגרת על הציור.

האם זה מפחיד לתת לעצמכם להיפתח ליופי הפנימי גם אם זה אומר שעלייכם לבוא במגע ולהחזיק את אותה מיסגרת מכוערת?

אל תחשבו הרבה כי את התשובה אני נותן- לא זה לא.

הרי כל כך הרבה ציורים, אנשים חבויים ואף מסתתרים מתוך בחירה עצמית בתוך מסגרות של כיעור. אבל אם תסתכלו טוב ותקדישו מזמנכם לאותם אנשים אתם תיראו כי הם יפים מכל בן אדם אחר את תמצאו יופי אמיתי ולא אחד שעוצב או עוטר באבנים יפות או בצבעים מרהיבים. את תמצאו את הנפש את הלב את הרגש. את המהות.

אני חייב להמשיך לכתוב כי אני מרגיש שלא הוצאתי את כל מה שיש בתוכי....כאב נורא עולה בי פיתאאום לאור הידיעה החדשה כי אני מאבד את האהבה שהייתי מרגיש כלפיה...כלפי אהובתי הניכזבת...אני מתחיל לההבין שאני כבר לא אוכל לאהוב אותה כבת זוגתי...אולי כן..אולי לא...וספקות אלה וחוסר ההבנה גורמים בי בלבול ..

היא הבן אדם הכי יקר לי....ותמיד חייתי בידיעה שאוהב אותה לעד כמו שאהבתי אותה לפני חודשים ספורים...אך אט אט אשליה זו מתמוגגת למציאות של המשך חיי..היא עוזבת אני נישאר...החיים ממשיכים..

ואני מתחיל להבין שהאשליה שבה חייתי מתחילה להתמוגג ולהיעלם....דברים שהאמנתי בהם נעלמים...היא נעלמת....ביום שהיא תטוס אני אשבר...אתנפץ סופית....הסדקים שהיא הניחה יפרצו את סכר הכאב...ואולי זה לטובה כי כך אתרוקן ואול לתת לדברים חדשים למלאות אותי..

אך הכאב שמצפה לי בעזיבתה ממלא אותי פחד אשר לא מוכר לי..אני לא רגיל לפחד..

אני כותב וכותב....אך בפעם הראשונה בחיי הכתיבה לא מצליחה להוציא את הכאב...הכתיבה לא מצליח לפתור את הבילבול אשר בו אני שוקע...רגשות חדשים צצים...רגשות שאני לא מוכן להיות מודע אליהן...

אצבעותי רצות כמו רגלי עכביש על גבי המיקלדת יוצרות מנגינה שובה שבה שוקע מוחי הרדום...

אז זה לא העניין...העניין הוא שהיא אוהבת אותי...אוהבתאותי כמו אח...ומעבר לכך....אנחנו אהובינו הנצחיים של השני...ואיש אף פעם לא יבין זאת...אנחנו תמיד נאהב חד את השני....תמיד נחכה ונישמח לפגישה הקריבה ביננו....אנחנו תמיד נהיה אחד....כי אנחנו אחד...שניים חצאים שהיתאחדו לזמן מסוים...אך אנו שוב מתרחקים...אך אנו כבר לו יתומים...אחנו יודעים שהחצי השני קיים...אחנו יודעים שאי שם בעולם יש מישהו שמשלים אותנו ויגרום לנו לחייך ויסב לנו שימחה ואושר....אך למה ידיעה זו מסבה לי רק כאב יותר גדול...למה הדמעות חונקות אותי עם אות אשר ניכתבת על דף וירטואלי זה.???

התשובה ידועה....כאב האובדן....אובדן התמימות והחלום...ניפוץ האשליה והיציאה מהבועה...

אין נורא מלנפץ את חלומו של אדם...אך אין גם נורא מלחיות בשקר...לייצור סביבך מציאות בתוך בועה...

אני חייב לשחרר את עצמי..כי אותה כבר שיחררתי והיא כבר מיזמן שיחררה אותי...

אני מסוגל לכתוב עמודים על גבי עמודים אך הפעם זה לא יעזור...הפעם אני חייב להיתמודד עם המציאות כמו שהיא בלי תעלולים של כתיבה משחררת...

למען האמת...אני מפחד..כבר הרבה זמן שלא הרגשתי רגש זה...הפחד..אך אין ברירה..

אין ברירה...

יהיה טוב..

ערבוביה של רגשות לא מובנים אשר פונים אלי יד ביד עם מוזיקה נוגה אשר מנגנת ופורשת את ידיה על ליבי....מעלה בי זזיכרונות כאובים ומתוקים בו זמנית...חיי בזמן האחרון הם תערובת רגשות לא מובנת בהן אני נע בין רגעים של צחוק ושימחה לרגעים של כאב בלתי מובן ורצוי..מצב אי שפיות אשר ניתן לפירוש על ידי הצמדת שמות ןתווית לדברים אשר מתרחשים בחיי היום יום...אני מתנצל על שגיאות הכתיב השעה מאוחרת ואני מנסה לכתוב כמה שיותר מהר לפני שמחשבות אלה יעזבו את מוחי ולא תחזורנה יותר..

אני מנסה להיתקדם בחיי מנסה לקדם את עצמי את מה שאני מאמין מהווה את אני האמיתי...כל חיי עיצבתי את עצמי מזוקק כל פעם מחדש על ידי עצמי..שובר ומפסל מחדש על מנת לייצור בן אדם בעל אופי יותר טוב...

אט אט בעזרת מישהי מיוחדת הגעתי לכך...אך חסר בי כה הרבה..ידע כה רבשהייתי רוצה להיות בעליו...

מוזר אך לאחרונה גיליתי שאני רוצה לחוות כאב רק על מהת ללמוד ממנו..לחוות את הכאב רק בדביל החוויה...לחוות את הכאב של הילדים המוכים של הנרקומנים ברחוב של החותכים בבתים...כאב העזובים והמנודים...רק כדי להבין אותם יותר כדי ללמוד יועל מה שעומד מאחורי הכאב שלהם..כאב שאני אף פעם לא אבין כי התמזל מזלי ונולדתי למשפחה טובה ואוהבת...אך בכל זאת הייתי רוצה להרגיש מה שהם מרגישים...להרגיש את החבטות ניתחות על גופי ואת קללות ההורים..להרגיש את המחט נניעצת לתוך עורי ומזרימה לתוכי אקסטזה מהולה בכאב הידיעה כי אני נרקומן...

מוזר...מוזר אני...מוזר מה שאני מרגשי עם כל יום...עם כל יום שעובר אני מפנם ומדחיק...עם כל יום שעובר אני מבין אני מצליח להתגבר על אהובתי הניצחית...היא אוהבת אותי..היא אמרה לי זאת...אך זוהי אהבה שרק עכשיו אני מתחיל להיות מודע אליה אהבה אשר מרגישים תאומים זהים...אהבה אשר מרגישים אנשים אשר חולקים את אותו הגוף..אותה הנפש....היא התאומה שלי...כה דומים אך כה שונים...החצי השני שלי....אהבה...אהבה לא כבר של בני זוג..משהו נעלה מזה...אהבה שאף פעם לא תעלם..אהבה שאינה בצילו המאיים של הבגישה האינטימית...

אני אט אט ניסחף לתוך שיגרה יום יומית לא מובנת ולא רצויה...

ספקות...ספקות לא מובנות לגבי עצמי...כל כך לא מובנות שאני רק יודע שהן שם...בכולנו ישנן ספקות לגבי בטחוננו העצמי...אך מה שמיתרחש בתוכי אין אני יכול או מסוגל להגדיר זה מעבר להבנה הפשוטה שלי...

אני רוצה לעזור..אני רוצה לתרום...ובכך..אני עוזר לעצמי...מן טרפיה אשר המצאתי לעצמי..היא עוזרת...כן היא עוזרת...בכך שאני עוזר כמה שאני יכול לקומץ המועט של אנשים שפעם הייתי עוזר להם...כיום הם רק חברים...לא רק חברים...אנשים שלא ראיתי מעודי...אך חברים יותר טובים מרוב האנשים שאני מכיר....

אנשים טובים נוצרים רק מתוך כור הכאב האנושי....רק אחרי הם יוזקקו מתוך הכאב והספקות שהם מאכילים את עצמם מדי יום ביומו...רק כך אנו נהיה אנשים יותר טובים...כמו עוף החול אנו ניוולד מתוך אפר כאבנו...

הבה ניוולד מחדש...כי לפעמים כל מה שנותר זה למות...

שלכם...הנביא..