בפינה חשוכה רכון תחת תיקרה מתפוררת הוא ישב מחבק את בירכיו ואינו מסוגל לעצור את דמעותיו אין ביכולתו להפסיק את הרגשת המיחנק שעולה וגואה בגרונו. גלים של רעד, של פחד חולפים בגופו. הוא מפחד, מפחד שוב להתחיל, שוב לנסות שוב להיפגע.
שלווה, סוף סוף הוא נירדם גופו נותן מנוח למוחו הטרוד. עם בוקר הוא יקום ישכח ושוב ייזכר שוב יידע שקיימת חוסר הידיעה, שוב הוא ירגיש את הפחד, את המיחנק את הבדידות ומדי פעם תאיר על פניו הקרן של הישועה כמו אור הנישבר מהחלונות ממראות רחוקות, מרמז ומושך לאורה וחומה המלא של השמש. כמו הישתקפות השמש על פני בריכה חלקה הוא רוצה להושיט את ידו לגעת בשמש שלא שם. זו רק אשלה הוא יודע אבל גם באשליה יש חום, באשליה יש הבטחה אך הוא יודע שהשמש אף פעם לא תיפול ולא תתקרב אל נחות שכמותו.
וכך עוד יום עובר, שוב שקיעה, האשליה בורחת מעיניו, הזיכרון נישמר. הירח עולה מעביר צמרמורת של געגוע לחומה הבלתי נידלה של השמש, חיקוי קר לרגש, לחום, לזעקה הפנימית שרוצה לפרוץ להינתץ על קירות ליבו.
הוא נועל את עצמו בפינה, כולא את עצמו בתוך מציאות שברא בעצמו. מפחד לקום, לפסוע, לקרוא לה שתחזור שתהיה שלו.
שוב אותה שינה חסרת חלומות מגוננת מפני האמת.
עם בוקר היא חזרה ושוב פניה משתקפות בבריכה הזעירה מוקפת שיחי ורדים, הקוצים קורעים את בגדיו משאירות אותו עירום מולה, הם קורעים את עורו אך הוא ממשיך לפרוץ אל תוכה, דמעות של תיסכול נימהלות בדמו אשר זולג בחופשיות מפצעיו הפעורים.
הוא הצליח, הנה הוא עומד על שפת הבריכה אפוף בחומה, באורה, בהתרוממות שרק היא יודעת להקנות לו. עוצמת הרגש מפילה אותו על ברכיו דמעות זולגות בחופשיות מפניו אחת אחת הן נושרות אל מימיה מרעידות את השתקפותה. היא קוראת לו, "זו רק אשליה" הוא יודע זאת, אט אט הוא פושט את ידו אליה, "היא לא תהיה שלך" גם זאת הוא יודע, פניו קרבות אל פני המים, "הפסק זוהי שטות" הוא לא מוכן להקשיב, עם כל גופו הוא רוכן אל אשלית חומה אל ריצודי אורה על המים.
גופו לא מצליח לעמוד במישקלו וקורס אל תוך הבריכה, כמו אבן הוא שוקע יותר ויותר עמוק אל תוכו נותן לה לאפוף אותה, מוציא את כל האויר ושואף אותה אל קירבו. סוף סוף חלק ממנה סוף סוף איתה. עיניו נעצמות ולראשונה בחייו הוא מרגיש שלווה אמיתית. פעימות ליבו מאיטות ליבו נודם. שלווה.
מעל הורדים מעל הקוצים, מעל הבריכה קול רך ונשי נישא על רוך הזריחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
