משהו ריק בפנים

לא אשכח בכל פעם את הטלפון
המוכיח לי
שאתה עוד קיים 
בחלל הזמן.
אתה מתקשר.

כעת אתה עומד מולי,
בעוד אתה נלחם בדמעות 
המתעקשות לרדת במורד הלחי,
נותן לי חיבוק חזק 
שמא אברח. [זה לא אמור להיות הפוך?]
אך אני עומדת דום אל מול האדישות-
היא כבר ממזמן תפסה את הפיקוד.

אתה בוכה
ומגמגם מילים שלא ברורות לאף אחד מאיתנו,
בדיוק כמו המצב שלנו.
געגועים.

ואני, מלאת קור בעיניים ,
[למרות שהייתי מעדיפה שיהיה זה קור הרוח]
רק אומרת משפטי חוכמה-
[לא לימדו אותי שזה לא מרגיע!]
הגעגועים הם הילדים של הבדידות.

אתה צועק שאתה
לא
בודד,
שיש לך עוד חברים,
רק שעכשיו קשה.
ואני מועדת שוב באמרי
שלצעוק זה טוב
כי בלב, בפנים, הכל שקט ומילה לא נאמרת.
בגלל זה כל כך קשה.

ואתה עומד
מחטיף לי סטירה
צועק שנמאסה עלייך כל האדישות שלי,
והולך.
אני נותרתי במקום ההוא,
רטובה מדמעותייך,
מרחמת.
"אל תדאג, זאת לא האדישות שנמאסה עלייך,
זה הידע הזה שמאוס כבר על כולנו".

פתאום הסתובבת 
הולך הישר אליי עם מבט של רוצח,
מאיפה לך? אתה אומר לי.
"צריך לב אחד בשביל לאהוב,
שתי עיניים בשביל לבכות
ושלש שנים לדעת שאהבה באה
והולכת".

הלכתי.

קור רוח.
סך הכל קור רוח.