משהו ריק בפנים

אתה מחוייך,
הולך על כביש האספלט
מרוצה מהחיים שיצרת לעצמך.
אתה לא יודע שבינתיים
לבו מתעקש לעוד פעימה אחרונה.

אתה הולך לישון וחולם.
חולם על גדולתו של העולם,
על מלחמות עטורות בנצחונות
ואתה לא יודע
שהוא כבר לא בן החיים.

לפתע הטלפון מצלצל 
והגשם החל לרדת.
הוא מת.
ואתה בוכה.
מתמזג עם הגשם
פן יראו את דמעותייך,
הרי רק לפני יום
היית כה
מרוצה.

כעת אתה עם הראש על הכר
מזיל דמעות של עצבות.
ואני כה כועסת על העולם-
מי המטומטם שלקח לך את כל
התמימות?.

ואני באה אלייך ומחבקת אותך עד בלי די,
הרי "מילים לא אומרות מאום".
איני יודעת מי בוכה יותר-
אתה, המתאבל על המת,
או אני, המתאבלת על התמימות שאבדה.

כעת כל שאני רוצה לעשות
זה להיות לידך ולחבק אותך הכי חזק שבעולם,
לתת לך את הכתף שאתה צריך בשביל לבכות עלייה,
לתת לך תמיכה שלא קיבלת מעולם.

אך אינך פה.

ונותרתי מתגעגעת.
מתגעגעת לראותך צוחק,
לראות את גומות החן הבולטות שלך
שקובעות את מקומן,
לראות את האושר בעיניים,
ואת הלב פועם מאהבה
כלפיי.

אני מתגעגעת לדבר שלא יחזור לעולם.
מאז שהכרת אותו, החדש הזה,
אתה לא רואה אף אחד אחר.
פחדתי.
פחדתי שתכיר אותו,

את האכזריות של העולם.