משהו ריק בפנים

אני יכולה להשבע

שבלילה לפני השינה

אתה מסדר לי את הכר

שתהיה נינוחה.

שאחוש מה שלעולם לא חשת-

אהבה.

רציתי להעניק לך את מלוא

האהבה

שבליבי,

אך בחרת בדרכך שלך,

להסתכל על החיים בצורה שחורה

וקודרת.

לבד.

אני מצטערת שלא הייתי לידך כשהיית צריך

 [והיית צריך, נכון?]

שלא קטפתי לך פרח בשיא פריחתו,

שלא כיסיתי אותך בשמיכה חמימה

בעוד הגשם מתדפק על הדלתות בחוץ,

שלא מזגתי לך את המשקה הקר

בשרב הקודח,

שלא ניקיתי לך את הריצפה מהעלים שנשרו מהעץ

כשם שליבך עזב את מקומו

אצלי בלב.

לאחר 8 שנים שחלפו

ציפיתי ממך לפחות לאמר מילות פרידה

לפני שאתה עוזב לתמיד.

קראתי את המכתב שלך-

"לאחר 5 חודשים שעברו

ציפיתי ממך לפחות לאמר מילות פרידה

לפני שאתה לוקח אותי

לתמיד,

סרטן".

נשארתי עומדת דום

אל מול היופי והרוך שהוחלפו

בבדידות קודרת

ועצבות.

נותרתי עזובה

כמו העצים הקירחים.

אבל חורפים רבים יגיעו,

אתה כבר לא.

לעולם.