משהו ריק בפנים

הכל התחיל כשישבנו בחדר גדול והגיע תורי לדבר...

"טוב אז...אה... שמי דורין..."

"שלום דורין" אמרו לי כולם.

"ספרי לנו את הסיפור שלך דורין" אמרה לי המטפלת.

"... אני כתבתי לה מכתב.. זה הכל... רק מכתב..

' את מרגישה מיוחדת.

 למה?.

 את עוד ילדה קטנה,

 עוד אחת מרבות.

את עושה הכל כנסיכה

 ואנחנו המשרתים.

 למה?.

 את לא באמת מלכה.

בראש השנה אכלת תפוח בדבש

 והתעלפת.

 למה?.

 את לא שלגייה.

אסור שיהיה מסביב אבק,

 פן תתעטשי,

 ותמיד הכל סביבך נקי

 שחס וחלילה לא תחלי.

אבל את הרי יודעת

 שלבודד עצמך מהכל

 לא הופך אותך למיוחדת ונקייה.

 זה רק הופך אותך

 לבודדה.

כשאנחנו כולנו הולכים יחדיו,

 את הולכת כמוקפת בבועה.

 למה?

 את ניראית כמו כבשה תועה

 בתוך עדר שלם.

אני שונאת אותך דקלה,

 שונאת בכל רגע שאת שוכבת במיטה,

 שונאת בכל רגע שאת צריכה להיות נקייה,

 שונאת בכל רגע שאת מאבדת את הילדות שלך,

 ואני שונאת אותך בכל רגע שמצבך מתדרדר.

אבל אל תדאגי,

 אני אוהבת אותך בריאה.

 אני אציל אותך.

 אני אציל אותך, דקלה. '

הכיתה השתתקה. אזרתי את כל הכח שהיה בי ואמרתי

"שמי דורין, ואני רצחתי את אחותי דקלה"

"אנחנו אוהבים אותך דורין"

אבל אני לא בטוחה שהיא כן.