אמא?אבא?אני פה...למה אתם לא רואים אותי?

אל תסתכלו על הילדה הזרוקה על רצפת החדר,אל תאמינו לה זאת לא אני,זאת לא!

אני כאן,אני לידכם אני מנסה לדבר איתכם..אל תבכי אמא,האמבולנס בדרך..שום דבר חמור לא קרה..

אבל הכל באשמתי,תמיד באשמתי...

אם רק תוכלי לשמוע,שתדעי שאני מצטערת,אני לא שונאת אותך אמא ואני לא יודעת למה את חושבת ככה,אני אוהבת אותך ואני מעריכה את כל מה שאת עושה בשבילי...

ואבא אל תצעק בבקשה,אל תהייה עצוב,אני אוהבת אותך אני מצטערת שאכזבתי אותכם את כולכם,עומדים ככה מעל מישהי שאמורה להיות אני ובוכים וצועקים וסירנות נשמעות מרחוק...

מרוב כעס כבר לא רואים אותי באמת,כ"כ פצועים מבפנים שכבר לא רואים שאני כאן לידכם,אני לא הילדה הזאת זרוקה פה על הריצפה,אני לא...

החברות שלי כנראה עוד לא שמעו על זה אבל כשישמעו הם יבכו,אני יודעת שכן,ואני אעמוד לידם ואלחש:"אני פה,אני פה אני ממש לידכן,אני מצטערת על הכל זה אני לא בסדר,אני מבינה..סליחה.."

והוא,הבחור שאני כ"כ אוהבת יושב לו בפינה ולא משמיע הגה,ואני מנסה לחבק אותו והוא לא מרגיש,הוא רק יושב ומזיל דמעה ואני לוחשת לו "סליחה"

קולי לא נשמע,הפצעים שלהם עמוקים מדי,פגעתי ביותר מדי אנשים...זאת לא אני הילדה שזרוקה פה על הריצפה,אני כאן,לידכם,מתחננת להזדמנות נוספת,אני אשמה,אני מצטערת,סליחה...