אני שותה לפה הגדול שבגד בנו,
לעיניים המשקרות ולמבט המעונה.
אני שותה לעולם הנורא שבו גרנו
ולאלוהים שאף פעם לא עונה.
-
ג'ק הרים את עיניו והביט אל האח הבוערת. הפה שלו היה יבש. גם העיניים. הדמעות הציפו את ראשו מבפנים בלי יכולת לצאת. שוב חדרה להכרתו תודעת בדידותו והוא ידע ששום אלכוהול ושום סם, ואפילו לא שישים כדורי היפנודרום, לא ישקיטו ולא ינחמו אותו. הוא הסתכל על הגחלים ועל האש, וספר את כל הכישלונות שלו: הכמיהה שתמיד הסתיימה בכאבים, הריקנות במערת הבטן, הבחילה והכאבים בחזה, הנשים שמופיעות בחלומות ובורחות כשהוא מתעורר, תל אביב, העיר שהוא היה אמור לנסוע אלי ה כדי לשחזר את הביטחון הרמוס שלו, עדנה מלכת המיגרנות שתמיד צדקה ותמיד סלחה לו, ועכשיו אבא שלו שפתאום התעורר, והוא צריך להיות חזק בשבילו.
-
אז זה קצת נחמד הלבד הזה.
לא שזה מרצון כן?
אסור לי להשתמש בפלאפון, באיסיקיו, באשראי ואסור לי לחזור לשבט.
הרבה זמן לא השופלתי כך. ומה כבר יש לי להגיד?
ות'כלס, יכולתי לשבת פה שעות ולהתלונן על כמה שההורים שלי זונות, אבל במה זה יעזור?
אני המטומטמת בסיפור הזה. כל מה שנעשה, כל מה שנאמר, היה בהחלטה מודעת שלי.
לכן אני זו שהולכת לשלם על זה, ובגדול.
למה אני ממשיכה לעשות את זה לעצמי, זו השאלה.
מבורך הבן אדם שיבקרני בכלא הזה עם פחית בירה וסיגריות.
הכל בשביל זה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
