אני נורא רוצה לחזור לכתוב, כמו פעם, כשכתבתי פוסטים בראש כל היום. בימים אלו אני כבר לא עושה את זה, אני חושבת שזה בערך הדבר האחרון שאיבדתי אחרי שהפסקתי לכתוב. בהתחלה עוד הייתי כותבת בראש כל הזמן, אני מאמינה שכל מי שכותב בלוג יש לו את הקטע הזה, שתוך כדי חוויית הדברים הוא כבר כותב אותם בראש או לפחות חושב איך יכתוב אותם כשיגיע למסך. אז בתחילת הפרידה מהמקום הזה, עדיין חייתי אותו, רק לא הצלחתי להביא את עצמי להעביר את הדברים מהמחשבה למסך. לא יודעת בדיוק למה. יכול להיות שכמו שאמל"א כותבת, הצורך לצנזר את עצמך הוציא את הלב מהעניין. ויכול להיות שזה מסיבות אחרות. באמת שאני לא יודעת, אני רק יודעת שזה לא זורם לי היום כמו פעם.

אני רוצה בזה, אבל לא מרגישה כבר שאני צריכה את זה.

והחזרה הזו עכשיו, מרגישה לי קצת מאולצת. כאילו בגלל שאני רוצה אני מנסה לייצר בעצמי שוב את ההרגל והצורך.

בכל אופן זה המצב, רק שתדעו. (מן גילוי נאות שכזה...)

בסופו של דבר חזרתי לעבודה בשבוע שעבר ביום רביעי, אנשים קיבלו אותי בחשדנות מסויימת, יצאתי לחופשת מחלה ולא אמרתי למה. לא חושבת שאני חייבת לשתף את כל העולם ואחותו בתיק הרפואי שלי, נכון? ובכל זאת, אני מודה, היתה תחושה לא נוחה שמשהו הוסתר. למרות שמי ששאל אותי קיבל תשובה אמיתית. אין לי סיבה לשקר, לא מרגישה צורך לפרסם אבל גם לא לשקר, ובשורה התחתונה שיקפצו לי כולם.

אז מרכלים פה ושם, ברור לי שמרכלים - שיהנו.  מי לא נהנה מרכילות טובה, ותכלס גם אם הייתי אומרת לכולם בדיוק לאן אני הולכת ומה אני מתכננת לעשות, עדיין היו מרכלים אח"כ.

טוב נו, די. כבר חפרתי על הניתוח הזה מספיק.

בבית התחילו הדיבורים על סדר פסח, כבר כמה שנים יש לנו סידור כזה שבפסח אנחנו אצל בת דודה שלי, ובראש השנה אצלי, השנה אמא התחילה להשמיע קולות שהסדר אצל בת דודה שלי הפך גדול מידי ואין לה כוח לזה. התרוץ הרישמי שלה היה שמכיוון שהיא מכינה את הדגים הממולאים ועוד כמה מאכלים מסורתיים ואין לה כוח להכין לכ"כ הרבה אנשים, היא רוצה שנתפצל. בת דודה שלי כמובן ממש התבאסה מזה, וניסינו לשכנע את אמא שלא תכין כלום, שאנחנו נכין הכל שהיא רק תבוא. (למרות שאין לי מושג מי מאיתנו בכלל יודעת להכין גפילטעפיש...) אבל זה לא עבד עליה, פולניה הרי לא תבוא בלי להכין כלום, והאמת היא שנראה לי שעניין הבישולים היה רק תרוץ, אין לי מושג מה באמת עובר עליה, אבל ברור לי שזה לא משהו טוב.

היא מזדקנת בקצב מואץ, הזדקנות מנטלית וריגשית בעיקר, פיזית מצבה טוב בהתחשב בגיל (אוטוטו 78) הדברים לא דרמטיים סה"כ, היא נראת מעולה, בחיים לא תתנו לה 78, תמיד היתה אישה מאוד יפה, והיא עדיין כזו.  היא עדיין פעילה ונמרצת,  משחקת ברידג', עושה התעמלות כמה פעמים בשבוע, נפגשת עם חברות, הולכת לתאטרון, לסרטים, להרצאות ונוסעת לטיולים עם הקהילה התומכת בכפר סבא, אבל יש לה קטעים, שממש קשה לי להתמודד איתם, היא נהייתה נורא חשדנית, מכל כיוון ישנם אנשים שרוצים לרמות אותה, לגנוב ממנה ולנצל את חולשתה ואת עובדת היותה "אלמנה קשישה", ככה היא קוראת לעצמה. היא לוחמנית, ששה עלי קרב, נעלבת עד עמקי נישמתה מכל מבט שנראה לה קצת עקום ונוטרת טינה לנצח על כל שטות, מעלה היום עוולות שנגרמו לה לפני 50 שנה כאילו קרו אתמול , חלקן, אני חושבת, לא היו ולא נבראו אלא קרמו עור וגידים בדמיונה הקודח בשביל להצדיק תחושות טינה שהיא חשה כלפי אנשים מסויימים.

היא נהנת להבליט חולשות שכאילו קיימות אצלה למרות שלדעתי הן בכלל לא קיימות וגם אם כן ברמה סבירה בהחלט לאישה בגילה, והמצחיק הוא ש"החולשה" הפיזית היחידה שבאמת יש לה, העובדה שהיא לא שומעת טוב, (אם להיות כנים, כמעט לא שומעת בכלל) זוכה להכחשה נמרצת. תנסו רק להגיד לה שהיא לא שומעת ותחטפו ממנה את כל מה שהיא יודעת להחטיף, ותאמינו לי, היא יודעת.

בקיצור, המצב הזה שלה מאוד מדאיג אותי  ולדעתי סיפור פסח הוא עוד סימפטום, בנתיים הצלחתי לשכנע אותה שנלך כרגיל, אמרתי לה שהיא לא צריכה להכין כלום, שנחלק ביננו את הדברים שהיא בד"כ היתה מכינה, שתבוא כמו מלכה, אני מקווה שהיא תתרצה ותכין לפחות את הדגים (איך , איך אני אעביר פסח בלי גפילטעפיש ואל תגידו לי להכין או חלילה לקנות, אין כמו הדגים שלה.) יש חודש עד פסח, אני מקווה שהיא לא תשנה את דעתה עוד מאה פעמים עד אז.